שבת בקהילות יהדות אלבניה נחשבה ליום נשגב של מנוחה, קודש וחיבור למסורת – גם כאשר מספר היהודים היה מועט, וגם כשנאלצו לקיים את השבת בתנאים קשים של שלטון עוין או סביבה מרוחקת.
השבת נשמרה בפשטות ובצנעה, אך מתוך אהבה עמוקה, קביעות משפחתית ונאמנות לכתוב.
🧼 ההכנות לשבת – כבוד ומסורת
- ההכנות החלו כבר ביום חמישי: ניקיון יסודי של הבית, בישול מוקדם והכנת בגדים לבנים או חגיגיים.
- נרות שבת הודלקו על ידי נשות הבית – לרוב שניים, לעיתים יותר – על גבי פמוטי מתכת פשוטים או כוסות שמן.
- חלק מהנשים אמרו ברכה בלאדינו לצד הברכה העברית המסורתית.
🍽️ שולחן השבת – אוכל, פיוט ומשפחתיות
- שולחן השבת היה פשוט אך מסודר – עם מפה לבנה, לחם ביתי, תבשיל מרכזי ומעט סלטים.
- המאכלים כללו לרוב:
- תבשיל ירקות עם בשר או עוף (מבושל ביום שישי)
- לחם שטוח מקומי ("פיטה") ללא סוכר
- סלט פלפלים קלויים עם שום
- בורקס גבינה שנאפה מבעוד מועד
- הקידוש נאמר בנוסח ספרדי מסורתי, ולאחריו נהגו לשיר פיוטים רכים בלאדינו, לעיתים גם פיוטים כמו שלום עליכם ודרור יקרא.
🕍 בית הכנסת – מרכז השבת
- בערים כמו ולורה ואלבסן התקיימו תפילות שבת בבתי הכנסת – לרוב קטנים, עם מקומות ישיבה פשוטים ותקרה מקומרת.
- החזן היה לרוב אחד מהזקנים – שקרא בנוסח ספרדי־בלדי, בלחן רך ומרגש.
- קריאת התורה בוצעה בטעמי ספרד, עם הקפדה על סדר הקריאה וההפטרה.
- בשבתות מיוחדות היו מוסיפים פיוט לפי עונת השנה או אירוע משפחתי (לידה, בר מצווה, יזכור).
👨👩👧👦 אווירת שבת בבית – שקט, לימוד וערכים
- המשפחה נהגה לשבת יחד, ללא רעש – הילדים הקשיבו לסיפורים על פרשת השבוע.
- לא היו זמירות רבות כמנהג האשכנזים, אך שירת פיוטים בשקט הייתה מקובלת.
- הילדים למדו לשנן פסוקים מהתנ"ך או שירים בלאדינו עם משמעות רוחנית.
- במוצאי שבת הייתה נאמרת הבדלה פשוטה על כוס יין ונר קטן, לעיתים בליווי פיוט של מוצאי שבת.
🧳 שבת בתקופות של קושי – מחתרת וזהות
- בתקופת שלטון קומוניסטי באלבניה, רבים קיימו את השבת במחתרת גמורה.
- משפחות סגרו את התריסים, כיבו את האור והדליקו נר נסתר.
- הארוחות הוכנו מראש, והמשפחות התכנסו בשקט סביב שולחן קטן לשמירת היום הקדוש – גם ללא תפילה בציבור.
- האמונה הייתה שהשבת היא "גחלת אחרונה שלא נכבית", וסימן לנאמנות לא-ל.
✨ סיכום
שבת אצל יהודי אלבניה הייתה ונשארה לב הזהות הקהילתית והאישית.
יום של חיבור פנימי, משפחתיות צנועה, שמירת מסורת בדרכים שקטות – אך חזקות יותר מכל.
גם כשהקהילה קטנה, גם כשהזמנים קשים – השבת חיה, מוארת, ולוחשת: "אני עדות בין ה' ובין בניו."