טור אישי – איך שבת אחת הפכה לשיעור לכל החיים
אני זוכר את השולחן הגדול בבית של סבא.
שולחן עץ חום, קצת חורק, עליו פרוסה מפה לבנה עם נרות דולקים, לחם מתוק, ריח של חמין וקול של סידור פתוח.
אבל יותר מהכול – אני זוכר את המשחקים.
🧩 השבת אצל סבא – לא הייתה רק סעודה
אצל סבא, שבת הייתה כמו הצגה, והילדים – היינו השחקנים הראשיים.
בכל שבת, מיד אחרי המנה העיקרית, סבא היה מושיט יד מתחת לשולחן, מוציא פתק מקופל ואומר:
“מי מוכן לאתגר השבועי?”
היינו יודעים – הגיע הזמן לשחק.
🎮 המשחק הקבוע: מי אמר למי?
סבא היה פותח בציטוט:
“השומר אחי אנוכי?”
היינו קופצים: “קין! לקב"ה!”
והוא היה מחייך, כאילו נתנו לו מתנה.
אבל זו לא הייתה רק טריוויה – זו הייתה שיחה.
היינו מדברים על האחריות שלנו לאחים, על כבוד בין ילדים, על בחירה חופשית.
🎶 פיוטים לפי תור
בשלב השני, סבא היה מתחיל פיוט – לרוב "ידיד נפש", ואנחנו היינו ממשיכים כל אחד שורה.
הקטנים היו שרים בלחישה, הגדולים מובילים.
מי שטעה – לא ננזף, אלא קיבל את השורה מחדש ללמוד לשבת הבאה.
כך למדו פיוטים – בלי עונשים, אלא מתוך שמחה.
🍇 לא לשכוח את ה"פרסים"
בצד השולחן הייתה קערה של תמרים או אגוזים.
מי שענה טוב, קיבל תמר. מי שהפתיע – קיבל שניים.
ואני? אני שמרתי אותם בכיס – לא רציתי לאכול. זה לא היה ממתק – זו הייתה גאווה.
🕊️ ומה קרה כשגדלתי?
שנים עברו.
היום אני אבא בעצמי.
ובכל שבת, אחרי הקידוש, אני שואל את הילדים שלי:
“מי מוכן לאתגר השבועי?”
והם צועקים: “אני!”
אני לא מוציא פתק. אין לי את הידיים של סבא.
אבל יש לי את המילים שלו, את הרעיונות, ואת האהבה לשבת דרך משחק.
🧠 מסקנה אישית:
משחקים בשבת הם לא סתם דרך להעביר זמן.
הם דרך להעביר מסורת. זהות. שורש. בית.
לא תמיד הילדים יבינו את הדרשה –
אבל את המשחק של סבא – הם לא ישכחו לעולם.
📝 נכתב בהשראת זיכרונות ילדות מבית סבא בנתיבות, ומוקדש לכל הורה שמחפש דרך פשוטה להפוך את השבת לזיכרון טוב.