הקהילה היהודית בפרס (איראן) התפרשה לאורך מאות שנים בערים שונות – כל אחת מהן פיתחה גוון ייחודי למסורת היהודית המקומית.
למרות עקרונות משותפים בהלכה ובמסורת, בכל עיר נרקמו מנהגים מקומיים ייחודיים, שהפכו לסימן היכר של יהדות פרס.
במאמר זה נסקור את ההבדלים הבולטים במנהגים – בשבת, בתפילה, בחגים ובתרבות – בין הקהילות המרכזיות: טהראן, שיראז, המדאן ואספהאן.
🕍 טהראן – המרכז החדשני והשמרני כאחד
- הקהילה הגדולה ביותר – שילוב של מסורת קדומה עם חשיפה להשפעות חיצוניות.
- בתי הכנסת בטהראן היו מפוארים יחסית, ונבנו בסגנון מקומי עם תקרה גבוהה ונברשות.
- תפילות שבת נהגו לכלול פיוטים בפרסית־עברית, בעיקר לאחר התפילה.
- בחגים: הדגש היה על דיוק בטקסט והגייה ברורה – הדור המבוגר שמר על הגייה עברית מסורתית, ואילו הצעירים נטו לפרסית שוטפת.
🕯 שיראז – מוקד הפיוטים והשירה היהודית
- שיראז נודעה כמרכז לשירה ולשפה – וגם הקהילה היהודית ספגה זאת:
- פיוטים ייחודיים נכתבו ונהגו לשירם בשבתות, בחתונות ובחגים.
- קריאת התורה הייתה מושרת בנעימה ייחודית – עם עיטורים בין הפסוקים.
- בערב שבת נהגו לשיר פיוט מיוחד בשם "שלום עליכם שיראזי" – בשילוב ניגון מקומי.
- סעודת שבת הוגשה על שטיח פרסי מסורתי (ללא שולחן) – כולם ישבו סביבו במעגל.
📖 המדאן – שמרנות קיצונית וזהירות בהלכה
- אחת הקהילות השמרניות ביותר:
- לא הכניסו לעולם מאכלים חדשים לפסח – גם לא כשרים ממדינות אחרות.
- נהגו להחמיר בבישול בשבת – אפילו מים חמים נחשבו מוקצה.
- במועדים כמו פסח או תשעה באב – הקהילה קיימה צומות קהילתיים נוספים כאות הזדהות עם עם ישראל בגלות.
- באירוסין וחתונה – נישאו ברכות מיוחדות בפרסית־יהודית, שכללו השבעת שמות תנ"כיים לשמירה על הזוג.
🍷 אספהאן – קהילה מלומדת עם דגש על הלכה
- הקהילה באספהאן נודעה ברבנים מלומדים – כתבי יד רבים נכתבו שם.
- נהגו להסתמך בעיקר על פסקי הרמב"ם והרבנים הבבליים, ופחות על תקנות מהארץ.
- בליל הסדר, לדוגמה, הקריאו את ההגדה בתוספות פרשנות פרסית לילדים ולצעירים – כדי שילמדו את הסיפור ולא רק יקראו טקסט.
- מנהג ייחודי: לפני הבדלה במוצאי שבת, הילדים היו עומדים ומברכים יחד:
"שבוע טוב עם תורה, ברכה, ושמירה מאור הרע!" – מנהג שלא נמצא בשום מקום אחר.
✨ למה חשוב להכיר את ההבדלים?
הבדלים אלה אינם רק עניין פולקלורי – הם מייצגים את העושר התרבותי של עם ישראל.
כל מנהג כזה הוא תוצאה של מאות שנות חיים יהודיים בגלות – ניסיון לשמר תורה מול אתגרים, ולהעביר זהות דרך שירה, טעם, ברכה ושפה.