האמונות העממיות ביהדות טריפולי, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה, היו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום של היהודי הלובי.
אך בטריפולי – הם נצבעו בצבעים מקומיים ייחודיים, בלשון ערבית-יהודית, עם מגע ספרדי ותחושת קודש אמיתית.

האדם הפשוט ראה בכל מעשה – תנועה של השגחה, סגולה או סימן – והקפיד לשלב בין הלכה, פיוט ואמונה פנימית בכל פרט.


🔸 1. עין הרע וסימנים להגנה

  • האמונה בעין הרע הייתה חזקה במיוחד:
    • מי שהחמיא לילד – מיד נאמר: "בלי עין הרע" או “בִּלְעִין א-שֵּׁר” (בערבית-יהודית).
    • חמסה – תלתה בכניסת הבית, עגילים לתינוקות, ובבגד חדש.
    • תליית שום יבש, ביצים, או נוצה כחולה על עריסת תינוק – כסימן להגנה.
    • חוט אדום נכרך סביב פרק כף היד – גם לילדים וגם למבוגרים.

🔸 2. קמעות ושמות קודש

  • רבני טריפולי, כמו ר׳ יעקב חי זריהן ור׳ סאלם נאחום, כתבו קמעות קבליים לשמירה והצלחה.
  • הקמיעות נכתבו בדיו על קלף קטן, ונתפרו בתוך בגד או נשמרו בתיק.
  • שמות קודש ופסוקים – כמו "אנא בכוח", "שדי", ו”השם ישמור צאתך ובואך" – שובצו בבתי מגורים, בחנויות, ולעיתים אף בשטרות נישואין.

🔸 3. חלומות, סימנים ופתרונות

  • חלום טוב – סופר מיד לאחר התפילה בבוקר, ונחשב כמסר משמיים.
  • חלום רע – דרש "פדיון חלום" אצל שלושה חכמים, תוך אמירת פסוקים וברכה.
  • סימנים מיוחדים:
    • אם נפל כוס – סימן לאורח לא צפוי.
    • אם נשרף פתיל הנר – סימן שיש להתפלל חזק יותר.

🔸 4. אמונה בצדיקים וישועות

  • הצדיקים, בחייהם ובמותם, נחשבו למליצי יושר:
    • הדליקו נר לכבודם בכל יום שני או חמישי.
    • ביקשו מהם ברכה, פרנסה, פרי בטן או רפואה.
  • סיפורים רבים סופרו על נסים שהתגלו בציוני קבריהם, או לאחר חלום שבו הצדיק נגלה.

🔸 5. שמירה על טהרה רוחנית

  • נשים שמרו על טהרה ודקדוק בהלכות טהרה ברמה הגבוהה ביותר.
  • בשעת הדלקת נרות – ביקשו בלחש בקשות לכל בני הבית.
  • טליתות וספרי קודש נשמרו עטופים בבדים לבנים וסגורים היטב – כסמל לטהרה.

🔸 6. סגולות ואמרות יום־יומיות

  • לפני יציאה לדרך – נהגו לומר: "בשם ה' נעשה ונצליח".
  • בהתחלת כל מלאכה: "השם יפתח לנו שערי ברכה".
  • אם מישהו התעטש – בירכו "לבריאות" וראו בזה סימן טוב.
  • להרחיק פחד: שרפו עלי מרווה או הדליקו נר עם פיוט "יגדל".

🕊️ סיכום

האמונות העממיות של יהדות טריפולי אינן "אמונות תפלות" – אלא שפת חיים עמוקה, של יהודים שחיו חיי קודש גם במציאות לא פשוטה.
השילוב בין הלכה לאמונה, בין סגולה לפיוט, בין הקמיע לתפילה – יצר מסורת ייחודית, מלאת ענווה, קדושה ואהבת ה'.

המסורת הזו חיה עד היום – בנרות שמודלקים, בפיוטים ששרים, ובברכות שנאמרות בקול רך – כמו פעם, בלב טהור.