האמונות העממיות ביהדות טריפולי, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה, היו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום של היהודי הלובי.
אך בטריפולי – הם נצבעו בצבעים מקומיים ייחודיים, בלשון ערבית-יהודית, עם מגע ספרדי ותחושת קודש אמיתית.
האדם הפשוט ראה בכל מעשה – תנועה של השגחה, סגולה או סימן – והקפיד לשלב בין הלכה, פיוט ואמונה פנימית בכל פרט.
🔸 1. עין הרע וסימנים להגנה
- האמונה בעין הרע הייתה חזקה במיוחד:
- מי שהחמיא לילד – מיד נאמר: "בלי עין הרע" או “בִּלְעִין א-שֵּׁר” (בערבית-יהודית).
- חמסה – תלתה בכניסת הבית, עגילים לתינוקות, ובבגד חדש.
- תליית שום יבש, ביצים, או נוצה כחולה על עריסת תינוק – כסימן להגנה.
- חוט אדום נכרך סביב פרק כף היד – גם לילדים וגם למבוגרים.
🔸 2. קמעות ושמות קודש
- רבני טריפולי, כמו ר׳ יעקב חי זריהן ור׳ סאלם נאחום, כתבו קמעות קבליים לשמירה והצלחה.
- הקמיעות נכתבו בדיו על קלף קטן, ונתפרו בתוך בגד או נשמרו בתיק.
- שמות קודש ופסוקים – כמו "אנא בכוח", "שדי", ו”השם ישמור צאתך ובואך" – שובצו בבתי מגורים, בחנויות, ולעיתים אף בשטרות נישואין.
🔸 3. חלומות, סימנים ופתרונות
- חלום טוב – סופר מיד לאחר התפילה בבוקר, ונחשב כמסר משמיים.
- חלום רע – דרש "פדיון חלום" אצל שלושה חכמים, תוך אמירת פסוקים וברכה.
- סימנים מיוחדים:
- אם נפל כוס – סימן לאורח לא צפוי.
- אם נשרף פתיל הנר – סימן שיש להתפלל חזק יותר.
🔸 4. אמונה בצדיקים וישועות
- הצדיקים, בחייהם ובמותם, נחשבו למליצי יושר:
- הדליקו נר לכבודם בכל יום שני או חמישי.
- ביקשו מהם ברכה, פרנסה, פרי בטן או רפואה.
- סיפורים רבים סופרו על נסים שהתגלו בציוני קבריהם, או לאחר חלום שבו הצדיק נגלה.
🔸 5. שמירה על טהרה רוחנית
- נשים שמרו על טהרה ודקדוק בהלכות טהרה ברמה הגבוהה ביותר.
- בשעת הדלקת נרות – ביקשו בלחש בקשות לכל בני הבית.
- טליתות וספרי קודש נשמרו עטופים בבדים לבנים וסגורים היטב – כסמל לטהרה.
🔸 6. סגולות ואמרות יום־יומיות
- לפני יציאה לדרך – נהגו לומר: "בשם ה' נעשה ונצליח".
- בהתחלת כל מלאכה: "השם יפתח לנו שערי ברכה".
- אם מישהו התעטש – בירכו "לבריאות" וראו בזה סימן טוב.
- להרחיק פחד: שרפו עלי מרווה או הדליקו נר עם פיוט "יגדל".
🕊️ סיכום
האמונות העממיות של יהדות טריפולי אינן "אמונות תפלות" – אלא שפת חיים עמוקה, של יהודים שחיו חיי קודש גם במציאות לא פשוטה.
השילוב בין הלכה לאמונה, בין סגולה לפיוט, בין הקמיע לתפילה – יצר מסורת ייחודית, מלאת ענווה, קדושה ואהבת ה'.
המסורת הזו חיה עד היום – בנרות שמודלקים, בפיוטים ששרים, ובברכות שנאמרות בקול רך – כמו פעם, בלב טהור.