✅ קטגוריה: היסטוריה לפי עדות / יהדות לבנון
מבוא
יהדות לבנון, שפרחה במשך מאות שנים באזור הלבנט, חוותה מהפך דרמטי במחצית השנייה של המאה ה־20. הקהילה שנחשבה אחת המשכילות, המתונות והמשולבות במרחב הערבי, הלכה והתפוררה על רקע הסכסוך הישראלי־ערבי, התהפוכות הפוליטיות בלבנון ומלחמות אזרחים. סיפור ההגירה ההמונית והיעלמותה הכמעט מוחלטת של הקהילה הזו הוא סיפור של זהות, זיכרון, ואובדן – אך גם של עמידה, שורשים ותקווה מחודשת בקרב צאצאי הקהילה.
פרק ראשון: החיים לפני הסערה
בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20 מנתה יהדות לבנון בין 7,000 ל־10,000 נפש, רובה מרוכזת בביירות, בצידון ובטריפולי. הקהילה ניהלה אורח חיים מודרני, חלק ניכר ממנה דיבר צרפתית, והילדים התחנכו ברשת בתי הספר של "כל ישראל חברים" (אליאנס). רבניה היו מקובלים בקהילה, אך רבים מהצעירים נטו להשכלה כללית ולקריירות בתחומים כמו רפואה, מסחר, משפטים ומוזיקה.
הקהילה חיה בשכנות עם קבוצות דתיות אחרות – נוצרים, דרוזים, מוסלמים – ולעיתים קרובות השתלבה בעסקאות מסחר ובפוליטיקה המקומית. בניגוד לקהילות יהודיות אחרות בעולם הערבי, היחס ליהודים בלבנון נחשב יחסית מתון. לא פעם ראו עצמם יהודי לבנון כלבנונים לכל דבר.
פרק שני: הקמת מדינת ישראל – נקודת השבר הראשונה
הקמת מדינת ישראל ב־1948 הייתה נקודת מפנה. בעוד שבמדינות כמו עיראק, לוב ותימן התרחשו פרעות וגירושים כמעט מיידיים, בלבנון התגובה הייתה מתונה יותר, אך השפיעה מאוד על תחושת הביטחון העצמי של הקהילה.
- יהודים החלו להסתיר את זהותם.
- שמות משפחה שונו או עוברתו.
- ציונות הפכה למילה אסורה.
למרות שלבנון לא הייתה מעורבת בלחימה משמעותית במלחמת העצמאות של ישראל, התודעה הערבית בלבנון הלכה והקצינה. יהודי לבנון, שלרוב לא ראו עצמם כציונים, הפכו קורבן לקונפליקט שלא בחרו בו.
פרק שלישי: שנות ה־50 וה־60 – ההגירה השקטה
במהלך שנות ה־50 וה־60, החלה הגירה איטית אך יציבה של יהודים מלבנון. בין היעדים הבולטים: צרפת, קנדה, שווייץ וישראל.
גורמי ההגירה המרכזיים:
- פחד מהעתיד הפוליטי של לבנון.
- דאגה מהשפעת הלאומנות הערבית.
- הצטרפות למגמת הגירה כללית של מעמד ביניים לבנוני.
למרות זאת, חלק מהקהילה המשיך לתפקד באופן שגרתי – מוסדות הקהילה עבדו, בתי הכנסת נפתחו בשבתות, ורשת אליאנס פעלה באופן מלא.
פרק רביעי: מלחמת ששת הימים ותחילתו של הקץ
מלחמת ששת הימים (1967) בין ישראל לשכנותיה החריפה את המצב. בלבנון פרצו הפגנות אנטי־יהודיות, חלקן מאורגנות על ידי פלגים מוסלמיים קיצוניים ופלסטיניים.
בפועל:
- חנויות יהודיות הוצתו או נותצו.
- יהודים בכירים בעסקים עזבו במהרה.
- בתי הכנסת בלבנון ספגו ונדליזם והחלו להתדלדל.
לא מדובר באירועים בקנה מידה של טבח, אך אווירת הפחד הייתה מספיקה כדי לדחוף רבים למסקנה שאין עתיד ליהדות בלבנון.
פרק חמישי: מלחמת האזרחים בלבנון – הסוף המעשי
ב־1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון – סכסוך דמים רב-שנים בין מיליציות נוצריות, מוסלמיות, דרוזיות, פלסטיניות וכוחות זרים כמו סוריה וישראל. בתוך הכאוס, נעלמה לחלוטין הגנת השלטון על מיעוטים – ובכללם היהודים.
- בתי הכנסת הפכו למחסנים או נבזזו.
- עשרות משפחות יהודיות אחרונות עזבו בבהלה.
- ילדים יהודים הוברחו בסתר לצרפת וקנדה.
הקהילה שלא הכירה אלימות דתית פתאום הפכה שק חבטות לכל צד במלחמה, והיעלמותה הייתה כמעט טוטאלית. יש המשווים את הדעיכה הזו למוות שקט: בלי טבח, בלי תקשורת – אבל עם תוצאה כמעט סופית.
פרק שישי: הזהות שאבדה – והתקווה בגולה
למרות שמרבית יוצאי הקהילה בלבנון אינם חיים עוד במדינה, הזהות היהודית־לבנונית עדיין קיימת. משפחות רבות בצרפת, מונטריאול, תל אביב ולוס אנג'לס שומרות על מורשת הקהילה:
- מאכלים ייחודיים כמו מג'דרה בסגנון ביירותי, עלי גפן בניחוח לבנוני, וסמבוסק חגיגי.
- פיוטים בנוסח ספרדי־לבנוני עתיק, בעיקר בחגים ובפסח.
- סיפור משפחתי גאה, שגם אם לא תמיד מדובר, נשמר באלבומים ובמנהגים.
עמותות יהודיות בעולם פועלות היום לתעד את ההיסטוריה של הקהילה, לשמר את בתי הכנסת הנטושים, ולהנציח את שמות הרבנים והחכמים שפעלו בלבנון.
פרק שביעי: שיקום בית הכנסת מגן אברהם – סמל מורכב
בשנת 2009, ביוזמה יוצאת דופן, שופץ בית הכנסת מגן אברהם בביירות – אחד מסמליה הגדולים של יהדות לבנון. מימון השיפוץ הגיע הן מגורמים יהודיים בחו"ל והן משלטונות לבנון.
השיפוץ לא החזיר את החיים הדתיים למקום, אך הוא סימן מעין הכרה שקטה של המדינה בעוול ההיסטורי ובהיעלמותה של אחת הקהילות החשובות.
היום המקום עומד שומם, אך מסודר, ולעיתים מבקרים בו תיירים – כולל מוסלמים ונוצרים – המבקשים ללמוד על הרבגוניות שהייתה ואיננה.
סיכום
יהדות לבנון היא סיפור של קהילה מפוארת שנשחקה ונעלמה בתוך מציאות גאו-פוליטית מסובכת. אך זהו גם סיפור של גאווה, של שורשיות, ושל זיכרון שלא נעלם. הדור הצעיר של יוצאי הקהילה ממשיך לשאול שאלות, לכתוב ספרים, לפתוח קבוצות זיכרון – ואולי גם לחפש גשרים עם שורשיו.
בין אם בלבנון תיכון אי פעם קהילה יהודית נוספת או לא – המורשת שלה כבר נחקקה, ותפקידה של הקהילה היהודית הגלובלית הוא לוודא שלא תישכח לעולם.