✡ רקע היסטורי – שורשי יהדות גיברלטר
יהדות גיברלטר היא אחת הקהילות הקטנות והייחודיות בעולם היהודי, אשר שורשיה נטועים במפגש היסטורי מרתק בין מזרח ומערב. הקהילה נולדה והתעצבה במאה ה־18, לאחר גלי הגירה של יהודים שגורשו מספרד במאה ה־15, ועברו למרוקו, ומשם המשיכו לאי הבריטי גיברלטר – נקודת מפתח אסטרטגית בין אירופה לאפריקה. על אף גודלה המצומצם, הצליחה יהדות גיברלטר לשמר מסורת חיה, רב־שכבתית, המשלבת יסודות של יהדות ספרדית, מנהגי יהדות מרוקו, וניחוח בריטי־מערבי ייחודי שהתעצב בעקבות השליטה האנגלית באי.
במהלך השנים, יהדות גיברלטר פיתחה זהות קהילתית ברורה, המאופיינת בכבוד עמוק למסורת, שמירה קפדנית על השבת, והקפדה על סדרי תפילה בסגנון ספרדי־אנדלוסי עתיק. מוסדות הקהילה – כמו בתי כנסת, מקוואות, בתי ספר ומרכזי תרבות – נבנו תוך שמירה על ערכי הליבה היהודיים, אך עם פתיחות יחסית לעולם שמסביב. השילוב הנדיר הזה הפך את יהדות גיברלטר לדוגמה ייחודית של קהילה המצליחה לשמור על זהותה הדתית גם תחת שלטון זר, ובמרחק ניכר מהמרכזים היהודיים באירופה ובצפון אפריקה.
למרות המודרניזציה והקִרבה אל התרבות הבריטית, יהדות גיברלטר מעולם לא ויתרה על המסורת. היא שמרה על ניגוני תפילה עתיקים, על לשון הלדינו בקרב הדור המבוגר, ועל עשרות פיוטים מקומיים שהועברו מדור לדור בעל פה. הקהילה אף התברכה בתחושת שייכות עמוקה, תחושת שליחות וחינוך לערכי יהדות – גם בקרב הדור הצעיר. רבים מילדי הקהילה נשלחו ללמוד בישיבות מחוץ לאי, וחזרו לשמר את הגחלת הרוחנית בגיברלטר עצמה.
בעשור האחרון התגברה ההתעניינות ההיסטורית והתרבותית ביהדות גיברלטר, הן מצד חוקרים והן מצד מטיילים יהודים המחפשים שורשים. מסמכים היסטוריים, פיוטים מקומיים וחפצי קודש נשמרו בקפידה, ומשמשים עדות חיה לעוצמתה של קהילה קטנה, אך עיקשת, שהצליחה לבנות גשר בין תרבויות – מבלי לאבד את דרכה היהודית הייחודית.
🕍 השבת כמרכז החיים ביהדות גיברלטר
בקהילה הקטנה והמלוכדת של יהדות גיברלטר, השבת לא הייתה רק זמן מנוחה – אלא עמוד תווך שסביבו נבנה כל השבוע. הרחובות שקטו, החנויות נסגרו, והרוח היהודית עטפה את הסלע כולו. יהדות גיברלטר התייחסה לשבת כאל מרכיב זהותי מהותי – לא רק מצווה, אלא ביטוי גאה לשייכות עמוקה ולמסורת עתיקה. השפעותיה של יהדות ספרד, תוניסיה, מרוקו ואנגליה ניכרו בפיוטים, בלחנים ובנוסחי התפילה – אך הסינתזה המקומית שיצרה גיברלטר הייתה מקורית ומרגשת.
הקפדה על זמני הדלקת נרות, תלבושות מסורתיות לנשים בערב שבת, ותפילות מקהלתיות בלחן קבוע – היו כולם חלק בלתי נפרד משגרת השבת של יהדות גיברלטר. בבית הכנסת המרכזי ב"ג'ורג' רואד", נראו גברים עטויי טליתות דקות במיוחד, מתפללים בנעימה איטית ועמוקה, שכללה ניואנסים ייחודיים לקהילה בלבד.
📖 ספרי פיוטים מיוחדים – מורשת כתובה
אחד המרכיבים המרכזיים בשבת של יהדות גיברלטר היה השימוש בספרי פיוטים שהודפסו במיוחד עבור הקהילה, לרוב בלדינו או עברית־ספרדית, ולעיתים אף עם תרגום לאנגלית בצד. ספרים אלו הכילו פיוטים לשבת, למוצאי שבת, ולחגים, והועברו במשפחות מדור לדור. אחד הספרים הידועים ביותר היה "שבתות וימים טובים בגיברלטר" (שמו המקורי: Shabbatot de Gibraltar), שכלל את כל הברכות, השירים והנוסחים שנאמרו בכל שבת – כולל מנהג שלוש הברכות המיוחדות.
יהדות גיברלטר הקפידה לא רק לשמר את המילים – אלא גם את המנגינות. כל פיוט נלמד בעל־פה בילדות, ולעיתים נהגו המשפחות לערוך "חזרות" ביום שישי אחר הצהריים, כדי שכולם יהיו מוכנים לשירה סביב השולחן בערב.
🌿 שולחן השבת – בין יוקרה למסורת
שולחן השבת בגיברלטר שיקף איזון עדין בין פשטות ספרדית לבין אלגנטיות בריטית. המפות היו לרוב בצבע לבן או שמנת, ועליהן כלים מבריקים – מתכת, זכוכית דקה, ולעיתים אפילו כסף. באמצע השולחן הונח קישוט סמלי – כמו צלחת עם ענף גפן מיובש, רימון פתוח או כוכב דוד מחרוזים. הדגש היה על ניקיון, אסתטיקה, והכנסת אורחים.
תבשילי השבת כללו בין היתר דגים חריפים בנוסח ספרדי, תבשיל עדשים עם בשר שנקרא "קוראדו", ותפוחי אדמה מתובלים בזעפרן. אך כאמור, גולת הכותרת הייתה חלת החמאה – רכה, מתוקה, ונימוחה – שהוגשה תמיד עם חמאה מוקצפת בצד, זכר למנחות הטהורות בבית המקדש.
📜 מסורת יהדות גיברלטר כיום – זיכרון חי
גם בימינו, יהדות גיברלטר ממשיכה לשמור על מנהגי השבת הקדומים – בקפדנות, בגאווה, ובאהבה. בני הקהילה החיים בישראל, באנגליה ובארצות נוספות ממשיכים להדליק נרות בשעה מדויקת לפי מנהגי גיברלטר, לשיר את פיוטי ההבדלה הייחודיים, ולומר את שלוש הברכות הקבועות – גם אם באמצע לונדון או תל אביב.
למרות גודלה הקטן, יהדות גיברלטר נחשבת לדוגמה מרשימה לקהילה ששמרה על מסורת עשירה מול השפעות מודרניות, תיירותיות ובריטיות. ברגע שפותחים את סידור השבת של הקהילה, שומעים לא רק את מילות הברכה – אלא גם את קול הדורות. וכשנאמר הפיוט "ברוך הבא יום ראשון", ברור לכל מי שגדל בגיברלטר – שהשבת היא לא זיכרון, אלא ניגון שימשיך להדהד.
🕯 המנהג: שלוש ברכות קבועות לפני הבדלה במוצאי שבת – מסורת חיה של יהדות גיברלטר
אחד המנהגים הבולטים והמרגשים של יהדות גיברלטר הוא אמירת שלוש ברכות קבועות ואישיות ממש לפני טקס ההבדלה במוצאי שבת. בניגוד למרבית הקהילות היהודיות, שבהן ההבדלה נאמרת לאחר "ויהי נועם" או "המבדיל בין קודש לחול", בקהילה של גיברלטר התגבשה מסורת ייחודית – אשר נועדה לעטוף את סיום השבת ברוך, בכוונה וברגש משפחתי עמוק.
בכל בית של יהדות גיברלטר, עם רדת השבת, הייתה מתכנסת המשפחה סביב שולחן השבת שנותר ערוך, כאשר האב או הסב היה פותח בשלוש ברכות מסורתיות שנאמרו בקול רם, מתוך סידור מקומי שעבר מדור לדור. לא מדובר בברכות הלכתיות־טכניות, אלא בברכות אישיות, בעלות נופך רוחני עמוק, אשר הפכו לטקס פנימי של סיום השבוע ותחילת החדש. ילדים קטנים שיננו את הברכות עוד לפני שידעו לקרוא, והן נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה כמעין חותמת זהות ייחודית ל־יהדות גיברלטר.
✦ שלוש הברכות הקבועות היו:
- ברכה על בריאות הגוף והנפש לשבוע הקרוב – מתוך הבנה כי כל התחלה זקוקה לאנרגיה ולרפואה שלמה.
- ברכה לשלום בית ופרנסה טובה – ערכים שהיו יסוד יציב בתרבות המשפחתית של יהדות גיברלטר.
- ברכה לשוב לשבת הבאה בשמחה ובשלמות – ביטוי של כמיהה לרצף קדושה, גם בתוך השגרה.
לאחר הברכות, נהגו בני המשפחה לשיר ביחד פיוט מסורתי מיוחד בשם "ברוך הבא יום ראשון, השבת עוד תשוב" – שיר ספרדי־אנדלוסי אשר הולחן בלחן מקומי, ונשמר אך ורק בין משפחות גיברלטריות. הפיוט מבטא את הרעיון שהשבת אמנם מסתיימת, אך היא אינה נעלמת – היא מותירה טעם, הבטחה, וציפייה לשוב ולחגוג אותה בעוד שבעה ימים.
הברכות הללו לא היו רק מילים – הן הפכו למסגרת רגשית שמכינה את הנפש לעזיבת הקודש ולקבלת ימות החול מתוך תקווה וברכה. זהו ביטוי נפלא לאופייה של יהדות גיברלטר: קהילה ששמרה על איזון מדויק בין מסורת ובין חום משפחתי, בין דיוק ספרדי־רבני לבין פתיחות רגשית, שהפכה את יציאת השבת לחוויה מרוממת של קרבה, הודאה ותפילה משותפת.
🍷 כוס הבדלה – גביע מקודש, עיטור משפחתי וסמל למסורת ביהדות גיברלטר
אחד הסמלים החזותיים המרגשים ביותר של יהדות גיברלטר היה כוס ההבדלה – גביע יין מיוחד אשר לא שימש רק ככלי טקסי, אלא הפך לחפץ משפחתי מקודש בעל משמעות עמוקה. בגיברלטר, הקפידו שלא להשתמש בגביעי מתכת פשוטים, אלא בכלים מעוטרים, רקומים או חקוקים בעבודת יד, אשר נשאו את סמל המשפחה, ראשי התיבות של הדור המייסד או עיטור אנדלוסי מורכב שהועבר במשפחה במשך דורות.
בקרב משפחות רבות מיהדות גיברלטר, כוס ההבדלה הייתה חלק מרכזי בטקס השבת – ולא רק ברמה ההלכתית. נהוג היה לשמור את הגביע בארון סגור, עטוף בבד קטיפה רקום, ולהוציא אותו במיוחד רק למוצאי שבת. הכוס הייתה מלווה בחרדת קודש, ובמקרים רבים היא עצמה הפכה לירושה היקרה ביותר בסמליה הרוחניים של המשפחה. עבור הקהילה, גביע ההבדלה ייצג לא רק את סיום השבת – אלא את המשך שרשרת הזהות.
בליל ההבדלה, לאחר ברכת האש והבשמים, נהגו בני המשפחה – ובעיקר הילדים – לעמוד סביב האבא המחזיק את גביע ההבדלה, ולהמתין בדריכות לרגע המרגש שבו יברך אותם מתוך הכוס. הביטוי הנפוץ בקהילה היה: "לקבל ברכה מהיין של שבת" – והכוונה הייתה לגימת ברכה סמלית שניתנה לכל ילד בתורו, כסגולה לשבוע מוצלח, לפרנסה, לבריאות ולשמירה.
כוס ההבדלה הייתה שונה בכל בית ובית – אך המוטיב החוזר של סמל משפחתי מוטבע בגביע, ביטא את אופייה הייחודי של יהדות גיברלטר: שילוב של זהות יהודית־ספרדית עתיקה, עם גאווה מקומית עמוקה והקפדה על ייחוד פרטי בתוך הקולקטיב הקהילתי. גם משפחות עניות הקפידו להשקיע בעיצוב הכוס – מתוך הבנה שזוהי "כלי הקודש" האישי של הבית.
באופן עמוק, הגביע סימל את מעבר הזמן – ממנוחת שבת לעמל ימות החול, אך עם טעם של קודש, שנשאר גם כשהנר כבה. בכך, כוס ההבדלה בגיברלטר לא הייתה רק כלי – אלא עדות נושמת למורשת רגשית עשירה, כפי שרק יהדות גיברלטר ידעה לטוות בין פיוט, כלי ומסורת.
🎶 פיוט קבוע לאחר הבדלה: "אלי אתה ואודך" – ניגון סודי בלב יהדות גיברלטר
אחד הרגעים המרגשים והעמוקים ביותר בטקס מוצאי השבת בקרב יהדות גיברלטר התרחש דווקא לאחר שכובו הנרות, וצללי החול החלו להתגנב אל הבית. בעוד ברוב הקהילות הספרדיות היה נהוג לסיים את טקס ההבדלה בשתיקה או בזמירות כלליות, בגיברלטר שמרו באדיקות על מסורת פיוטית נדירה – שירת "אלי אתה ואודך", פיוט קצר אך עוצמתי שנאמר בקול רך ומוזיקלי, כשהלב פתוח והנשמה עדיין שרויה באור השבת שהסתיימה זה עתה.
הפיוט, שמילותיו לקוחות מתהילים, זכה ביהדות גיברלטר לעיבוד לחני ייחודי, שונה מכל גרסה מוכרת בקהילות אחרות. הלחן, שהועבר במשפחה מפה לאוזן, אופיין בקווים עדינים, תווים יורדים באיטיות והשהייה מכוונת בין משפטים – כמו שהשבת עצמה מסרבת לעזוב את הבית. בני הקהילה האמינו שהפיוט הזה, כשהוא נאמר ברגש ובכוונה, מסוגל להכניס ברכה גם לששת ימי המעשה, כאילו מניחים "חותמת קודש" אחרונה על מנוחת השבת.
משפחות רבות נהגו לשיר את הפיוט יחד, כשהאב פותח את השיר, והילדים עונים לו, שורה אחר שורה. זו הייתה מעין תפילה פרטית של יהדות גיברלטר, רגע שבו השירה הפכה לכלי להעברת רגש, ערכים וזיכרון. בשל ייחודו וקדושתו, לחן הפיוט נשמר בגבולות הקהילה בלבד, והועבר אך ורק בתוך בתי גיברלטריים. יש שסיפרו כי גם יהודים מספרד או מרוקו שביקרו בגיברלטר נדהמו מהפיוט – אך לא הצליחו לשחזר את הלחן או לאמץ אותו – כאילו נועד להיות "של הקהילה בלבד".
הפיוט "אלי אתה ואודך" שימש מעין מפתח סודי לעולם הרוחני של יהדות גיברלטר – פיוט שמכיל בתוכו את כל תמצית האמונה, ההכרת הטוב, השייכות והזיכרון. אפילו ילדים קטנים ידעו לזהות את הרגע בו מתחילים לשיר את הפיוט, ולעיתים היו מצטרפים בלחש, בישיבה לצד האמהות, כשעיניהם נוצצות מאור הנר שכבה זה עתה.
כך, גם לאחר כיבוי הנר, יהדות גיברלטר שמרה על שלהבת פנימית – שבלב, בשירה ובפיוט שלא נשכח.
🍞 חלות שבת בטעם מתוק־חמאה – טעם של מסורת בגיברלטר
באופן מובהק ושונה משאר קהילות ספרדיות, התאפיינה יהדות גיברלטר במסורת קולינרית עשירה שצמחה מתוך מיזוג ייחודי של מקורותיה הספרדיים, המרוקאים והבריטיים. אחת המסורות המובהקות והאהובות ביותר הייתה הכנת חלות שבת בטעם מתוק־חמאה – מנהג שהפך לסמל של ברכה, יופי ושפע.
בעוד בקהילות רבות נהגו לאפות חלות פשוטות, לרוב מקמח לבן ומים, יהדות גיברלטר הדגישה את ההיבט הטקסי והסמלי של החלה – הן במרקם והן בטעם. החלות הוכנו מבצק עשיר במיוחד, שכלל חמאה רכה, דבש טבעי ולעיתים תמצית מי ורדים. התוצאה הייתה חלה ריחנית, רכה ונימוחה, שהפיצה בבית ניחוחות של קדושה כבר משעות הצהריים של יום שישי. ילדים במשפחות נהגו לומר שהשבת "מריחה אחרת" רק בזכות החלה של גיברלטר.
צורתן של החלות הייתה ייחודית לא פחות – במקום הקליעה הקלאסית שהייתה נפוצה באירופה, יהדות גיברלטר שמרה על דגם מסורתי של חלה בצורת עלה גפן, המסמל שפע, פוריות וברכת הארץ. לעיתים קושטו החלות בחריצים דמויי גפן, או בנגיעות של שומשום וקצח – אך העיטור החשוב ביותר היה פנימי: מתיקות שנגעה בלב עוד לפני הטעימה.
החלה נחשבה לא רק למאפה – אלא לברכה של ממש. נהגו לומר בגיברלטר ש"אישה שטורחת על חלה מתוקה – ממתיקה את הדין לכל הבית." הנשים היו קמות מוקדם, לשות את הבצק באהבה, ובזמן ההתפחה היו קוראות תהילים או שומעות פיוטי שבת ברקע. חלק מהמשפחות אף שמרו בצק מיוחד רק לראש המשפחה – כסגולה לפרנסה טובה ולשלום בית.
בשולחן השבת של יהדות גיברלטר, החלה לא הונחה סתם על מגש – היא הייתה מונחת על מגבת רקומה שעברה בירושה, ולצידה קערית קטנה של דבש נוסף. רגע חיתוך החלה היה רגע טקסי: כל הילדים היו עומדים בציפייה, והאב היה בוצע את החלה תוך ברכה שקטה – לעיתים אף מוסיף את אחת משלוש הברכות שנהגו לומר בקהילה לפני ההבדלה במוצ"ש.
באמצעות החלה, ניתן היה לחוש את אופייה העמוק של יהדות גיברלטר – קהילה קטנה אך שורשית, ששמרה על מתיקות פנימית, על מסורת קולינרית עשירה, ועל קדושת השבת דרך כל פרט, גם באוכל. טעם החלה הפך לזיכרון ילדות, למסר חינוכי ולסמל של רצף דורות – מהתנור של הסבתא ועד שולחן השבת של הדור החדש.
💬 מסר חינוכי עמוק מתוך המסורת של יהדות גיברלטר
העיון במנהגיה של יהדות גיברלטר איננו רק מסע בזמן – אלא שיעור חי בתפיסת עולם, בהערכה למסורת, וביצירת זהות גמישה אך שורשית. קהילה קטנה זו, השוכנת בקצה חצי האי האיברי, ידעה לייצר איזון מדויק בין זהות ספרדית עתיקה לבין השפעות מודרניות שהגיעו עם השלטון הבריטי. בתוך קו התפר הזה, נוצרה תרבות יהודית־גיברלטרית ייחודית, שמביאה לידי ביטוי את הכוח של קהילות קטנות לשמר, להעשיר ולהנחיל.
הכוסות המסורתיות של ההבדלה, הפיוטים המקומיים, ושלוש הברכות הקבועות לפני יציאת השבת – כל אלה אינם רק פרטי פולקלור. הם מלמדים על חינוך עמוק שמבוסס על ערכים של קדושה, של כבוד למשפחה, של מיתון ושל חיבור בין דורות. יהדות גיברלטר לא ראתה את המסורת כנטל, אלא כעיטור – כמו החריטה שעל כוס ההבדלה או העיטור על חלת השבת.
מכאן נובע גם המסר החינוכי: מסורת איננה תלוית גודל קהילה או עוצמה פוליטית. להפך – דווקא קהילות קטנות כמו יהדות גיברלטר, הרחוקות ממוקדי השפעה, הן שמצליחות לשמר מנהגים מקוריים, בלתי מתפשרים, עם עומק רגשי. החינוך במסורת זו לא עבר בהכרח דרך בתי ספר פורמליים, אלא דרך שולחן השבת, דרך טקס ההבדלה, דרך פיוט שנשמר בלב הילד.
הדור הצעיר של יהדות גיברלטר קיבל מהוריו לא רק תפילות, אלא גם סגנון, טעם, ומוזיקה של זהות. מתוך כך, עולה קריאה גם אלינו – ללמוד מהקהילה הזו כיצד אפשר לשמר מסורת באהבה, לפתח אותה מתוך זהות ברורה, ולהנחיל אותה הלאה לא מתוך חובה, אלא מתוך גאווה.
כמו גביע ההבדלה שעובר מדור לדור, כך גם המסר של יהדות גיברלטר עובר אלינו: מסורת צריכה להיות לא רק תיעוד – אלא נשימה. לא רק ספר – אלא שירה. לא רק נוסח – אלא אורח חיים שלם, מעודן ומודע, שמחבר בין עולמות שונים לאחדות יהודית־אנושית חיה ונושמת.
📖 סיכום: מורשת של פיוט, ברכה וקהילה
בין אם מדובר בברכה דשבתא של יהדות כורדיסטן, או בשלוש הברכות הייחודיות של יהדות גיברלטר – אנו רואים עד כמה השבת שימשה עבור קהילות ישראל לא רק כמסגרת הלכתית, אלא כמוקד של זהות, תרבות, ורגש. כל קהילה, בדרכה, עיצבה את השבת כך שתהיה לב הבית – מקום של חיבור בין דורות, בין נשמה לתפילה, ובין אדם למורשתו.
הפיוטים שנאמרו בערב שבת, כמו ברכה דשבתא, לא היו קישוטים פואטיים בלבד – אלא דרך שלמה לחנך, לרפא, ולעורר השראה. הם עודדו אחדות משפחתית, נתנו מקום לשקט ולניגון, ולימדו את בני הבית מהו קדש ומהו חול. הם העניקו "כנפיים לנשמה", גם במקום שבו לא תמיד הייתה גישה לספרי הלכה, לרבנים או לבתי מדרש מסודרים.
בדומה לכך, יהדות גיברלטר – על אף קוטנה – פיתחה מערכת עשירה של טקסים לשבת, המשלבים פיוט, ניגון, גביעים מסורתיים וברכות אישיות. כל אלה הפכו את רגעי מוצאי השבת למשמעותיים לא פחות מהשבת עצמה. במיוחד ראוי לשים לב לכך שקהילה זו, אף שבאה ממקורות ספרדיים־מרוקאים, לא נבלעה בתרבות הכללית אלא ידעה להוציא מתוך עצמה גוון יהודי ייחודי, עם דגש על משפחתיות, פיוט ויופי.
🎼 הפיוט כמכנה משותף אוניברסלי יהודי
מה מחבר בין הרים מושלגים בכורדיסטן, לנמל הצבאי של גיברלטר? אולי יותר ממה שנדמה. הפיוט היהודי – בין אם הוא בארמית־כורדית, בלדינו, בערבית־יהודית או בעברית פיוטית – משקף את נשמת העם. כל בית, כל קהילה, בחרה לעצמה את הניגון, את התוכן, את המילים – אך כולם חלקו את אותה כמיהה: להאיר את השבת, להפוך אותה לזמן של חסד ושל תקווה.
במובן זה, ברכה דשבתא ופיוטי גיברלטר הם שני פנים של אותו מטבע יהודי נצחי. שניהם מלמדים שהמסורת אינה אחידה – אלא עשירה, מגוונת ומלאת גוונים. הם גם מזכירים לנו שדווקא ברגעים הקטנים – רגע לפני קידוש, רגע לאחר ההבדלה – טמונה העוצמה הגדולה ביותר של המסורת היהודית: היכולת לגעת בלב.
📚 למידע נוסף על יהדות כורדיסטן וההיסטוריה שלה, ניתן לעיין בערך יהדות כורדיסטן – ויקיפדיה
🕊️ ולבסוף, אם נלמד לשים פיוט בשולחן השבת שלנו, אם נלמד לשוב אל הניגונים הקדומים, אל הברכות הקטנות של יום שישי בלילה או מוצאי השבת – אולי גם אנו, בחיינו המודרניים, נוכל לגלות מחדש את הקסם הפשוט והעמוק שנקרא שבת.
🌕 השוואה מעניינת: ברכת הלחם לאור הלבנה ביהדות עדן
כמו ביהדות גיברלטר, גם בקהילות יהדות עדן ניכרת החשיבות של שילוב סמלים טבעיים וטקסיים בשולחן השבת. אחד המנהגים המיוחדים שם היה ברכת הלחם לאור הלבנה, כאשר בלילות שבת של ירח מלא, נהגו להוציא את החלות אל המרפסת, לברך עליהן לאור הלבנה ולהחזירן לשולחן – כסגולה לפרנסה וברכה. המנהג מבטא את הקדושה שמקבלת השבת דרך החיבור למעגלי הטבע והזמן. ממש כפי שביהדות גיברלטר מקדשים את הלחם עם חלה בצורת עלה גפן וברכות אישיות, כך גם ביהדות עדן – השולחן והשמיים מתחברים לטקס אחד.
📎 לקריאה על המנהג המלא ביהדות עדן – ברכת הלחם לאור הלבנה »