💍 מנהגי נישואין בביתא ישראל – קדושה, קהילה ושורשיות

נישואין בביתא ישראל

החתונה בקהילת יהודי אתיופיה – ביתא ישראל – אינה רק טקס אישי בין שני אנשים, אלא מעמד מקודש שבו נרקם קשר עמוק בין משפחות, בין קהילות, ובין האדם לא-לוהיו. נישואין בביתא ישראל משקפים את השאיפה לא רק להקים בית, אלא להמשיך שושלת קדושה, לשמר מסורת בת אלפי שנים, ולהיות חוליה חיה בשרשרת הזהות היהודית־אתיופית. לאורך הדורות, גם בתנאים של בידוד גאוגרפי וניתוק ממוקדי תורה עולמיים, שמרו בני הקהילה בקפדנות על ערכי הנישואין כעוגן של מוסר, צניעות, מחויבות רוחנית ותחושת שליחות.

החתונה לא הייתה עניין פרטי או ראוותני – אלא מהלך קהילתי־רוחני ממעלה ראשונה. כל פרט בטקס, החל מהשידוך והבדיקה הרוחנית, דרך ההכנות הגופניות כמו תענית וטבילה, ועד הסעודה והשמחה – נבנה על פי עקרונות עמוקים של קדושה, טהרה, כיבוד ההורים והעברת מסורת בין־דורית. ב־נישואין בביתא ישראל, הדגש אינו על החיצוניות – אלא על יצירת בית טהור שבו השכינה שורה, בו התורה תחיה, ובו הדור הבא יגדל מתוך חיבור שורשי לאבותיו.

ייחודם של טקסי הנישואין בביתא ישראל טמון גם בניקיון מרעשים חיצוניים – ללא השפעות של תרבות זרה, אופנות חולפות או סמלים שאינם יהודיים. הקסים, חכמי העדה, היו נוכחים כעמודי התווך הרוחניים, ודבריהם נחשבו להנחיה אלוהית. גם במאה ה־21, ישנם זוגות רבים מבני העדה שבוחרים לשלב בין המסורת העתיקה לבין הדרישות ההלכתיות המודרניות, וליצור טקס נישואין שבו הרוח העתיקה והזהות היהודית צועדים יד ביד.

🤝 שלב השידוך והאירוסין

אחד היסודות המרכזיים של נישואין בביתא ישראל הוא שלב השידוך – תהליך עמוק, קהילתי ורוחני, שבמרכזו עומדת ההבנה כי נישואין הם חיבור קדוש בין נשמות, ולא רק ברית זוגית גרידא. השידוך לא היה פרי יוזמה רומנטית פרטית, אלא תוצר של מעורבות פעילה מצד ההורים, הקסים (חכמי הדת) ולעיתים גם זקני הקהילה. המשפחות לא רק בדקו התאמה חיצונית – אלא ערכו "בדיקה רוחנית", במטרה לוודא שאין בעיות שורשיות, כגון קווים משפחתיים שאינם טהורים, מחלוקות ישנות, או חשש למעמד פסול.

בשונה מהתפיסות המערביות, לא הייתה נוהגת תופעת "דייטינג" או חיפוש עצמאי אחר בן זוג. במקום זאת, ההיכרות נוצרה דרך משפחות שמכירות היטב זו את זו, וראו בזוגיות חלק מהמשכיות קהילתית עמוקה. ב־נישואין בביתא ישראל, החיבור בין החתן והכלה היה קודם כול ברובד של אחריות משותפת, יציבות רוחנית ונאמנות למסורת, ולאו דווקא רגש מיידי או חיפוש אישי.

לאחר הסכמה עקרונית, התקיים שלב האירוסין – לרוב בטקס ביתי מצומצם, שבו הוסכם על מוהר (נדוניה). בניגוד למה שנהוג לחשוב, המוהר לא שימש ככלי מיקוח, אלא כסמל לכבוד, למחויבות ולערך הגבוה שהקהילה מייחסת לאישה. משפחת החתן העניקה את המוהר – שכלל בגדים, תכשיטים, חיטה, יין או בהמות – כחלק מהבעת כבוד והכרת תודה על הזכות להקים בית עם בת־ישראל כשרה ויראת שמיים.

שלב זה היה מלווה לעיתים בברכות של הקסים, אמירת פיוטים מסורתיים בלשון געז, ולעיתים גם בקביעת מועד עתידי לחתונה – תוך קבלת אישור רוחני שהזמן נוח ונכון. במקרים רבים, בני הזוג לא נפגשו פנים אל פנים אלא בסמוך ליום החופה – אך הקשר שנוצר ביניהם נשען על אמון, אמונה והכוונה מוסרית עמוקה, שייחדו את נישואין בביתא ישראל לדורותיהם.

📿 טקס החתונה – צניעות, קהילה וקדושה

טקס הנישואין בביתא ישראל לא היה רק מעמד זוגי או חגיגי – אלא אירוע קדוש, שכולו טהרה, ענווה והשתתפות רוחנית של כל הקהילה. נישואין בביתא ישראל נתפסו כהמשכיות של מסורת קדומה, שראשיתה במעמד הר סיני, והם לוו ברגשי יראה, מחויבות ותחושת שליחות משפחתית. הטקס לא נערך באולמות או תחת חופה מהודרת – אלא בקרבת הטבע, לעיתים במרכז הכפר או לצד המעיין המקומי, מתוך תחושת פשטות והתקרבות לבריאה.

היום עצמו החל בתענית של החתן והכלה – לא מתוך סבל, אלא כסמל לטהרה והיטהרות לקראת חיבור הנשמות. התענית ביטאה עמידה מול ה', מעין הכנה נפשית לקבלת אחריות זוגית. לעיתים היו מתפללים, לומדים פרקי תהילים או מאזינים לפיוטים בשפת געז.

הכלה טבלה במעיין טבעי – לעיתים בליווי נשות משפחתה, תוך אמירת ברכות מסורתיות. לעיתים גם החתן טבל, מתוך שאיפה להיטהרות הדדית. בניגוד למקובל בעדות אחרות, לא הייתה מתקיימת "חופה" במובן ההלכתי האשכנזי או הספרדי. תחת זאת, נהגו להוביל את הכלה לבית החתן בליווי שירים, שופרות, נשים מזמרות ומחוללות – תוך שמירה על צניעות, כיסוי ראש, ושמלה לבנה שמסמלת את קדושת היום.

הרגע המרכזי היה כאשר הקסים – חכמי הדת של הקהילה – עמדו מול בני הזוג, בירכו את החתן והכלה מתוך האורית (המקבילה לתורה אצל ביתא ישראל), ולעיתים הוסיפו פיוטים ארמיים עתיקים או פסוקים מהספרים הקדושים. בניגוד למסורת הרבנית, לא נכתבה כתובה כתובה פיזית, אך ההתקשרות נחשבה למחייבת מבחינה דתית, מוסרית וחברתית. הברית שנכרתה נחשבה טהורה ועמוקה, ונאמרה בפני עדים, בני משפחה וזקני הקהילה.

אחד ההיבטים הבולטים ב־נישואין בביתא ישראל הוא ההתרחקות מהראוותנות: לא היו תכשיטים מוגזמים, לא מופעי ראווה, ולא חיפוש אחר "רושם". ההוד שבטקס נבע דווקא מהשקט, מהשירה העממית, ומהחיבור הרוחני. זהו טקס שבו האדם מתבטל מול רעייתו ומול אלוהיו, והקהילה כולה מקבלת על עצמה את האחריות ללוות, לחזק ולהדריך את הזוג הצעיר בדרכו החדשה.

הברית הזו – שנכרתה בלב פועם, בתוך טבע חי ונשמות מאמינות – נצרבה בלבבות הדורות, והפכה לסמל חזק של זהות יהודית אתיופית שלא נכנעה לזמן או לשלטון.

🎉 סעודת חתונה וריקודים – שמחת הלב והקהילה

אחד הרגעים המרגשים והמרכזיים בטקס נישואין בביתא ישראל היה סעודת החתונה הגדולה – סעודה של שפע, הודיה ושמחה, שהפכה את כל הקהילה לשותפה פעילה בשמחת הזוג. הסעודה נערכה בדרך כלל בסיום הטקס הדתי, כאשר החתן והכלה כבר זכו לברכת הקסים, והגיע הזמן לחגוג את הקשר החדש שהתהווה. נשים מבוגרות הכינו את המאכלים במשך ימים מראש – תוך הקפדה על כשרות, ניקיון וטהרה – והמאכלים הוגשו לכל אורח ואורחת בלב פתוח, מתוך הכרה בקדושת האירוע.

במרכז השולחן עמדו מנות מסורתיות מהמטבח האתיופי־היהודי: אינג'רה טרייה ורכה שהוכנה באותו בוקר, לצד תבשילי קטניות, תבשילי ירקות עשירים, ומנות בשריות חגיגיות במיוחד – שהוכנו לפי כללי השחיטה המסורתיים של הקהילה. תבשילים כמו דאבו ווט (בשר חריף עם בצל ופלפלים), קיטפו (בשר נא מתובל), וצ’יבורה (עוף חגיגי), היו מהמאכלים הפופולריים ביותר בסעודות של נישואין בביתא ישראל, וכל אחד מהם סימל שפע, שמחה ותקווה לבניין עדי עד.

הישיבה התקיימה לרוב תחת כיפת השמיים או בתוך מתחם פתוח, כאשר נשים וגברים ישבו בנפרד – בהתאם למסורת הצניעות של ביתא ישראל. אף על פי כן, השמחה הייתה משותפת וגורפת: שירי שמחה עתיקים בשפת געז, מחיאות כפיים, ריקודים במעגלים, ותיפוף קצבי על תופי עור מקומיים מילאו את האוויר. לא היו תקליטנים, הגברה או תאורה מלאכותית – אלא שירה חיה, ספונטנית, קולית ונשמתית – שהדהדה את המסורת של דורות.

הריקודים עצמם היו פשוטים מבחינת תנועות – אך עוצמתיים ברגש: מעגלים של בני משפחה מכל הגילים, מחזיקים ידיים, נעים בקצב הלב, ומברכים את בני הזוג באיחולים כמו "תזכו לבנים צדיקים" ו"שתשרה השכינה ביניכם". לעיתים, אחת הנשים המבוגרות הייתה פוצחת באלתור פיוטי – שירה מקומית המשולבת בסיפורי מוסר ואהבה – וכל הנוכחים מצטרפים בהתרגשות.

השמחה לא נגמרה בלילה אחד בלבד. נישואין בביתא ישראל היו חגיגה שנמשכה לפחות שלושה ימים, ולעיתים אף שבוע שלם – תלוי במעמד המשפחה, בכמות האורחים ובמנהגי הקהילה הספציפית. במשך ימי השמחה, קרובי משפחה היו מגיעים מכל אזור הסביבה – גם ממרחקים – ומביאים עמם מתנות סמליות, דברי אוכל, ואפילו בגדים לבני הזוג.

המפגש הבין־דורי שנוצר בסעודות אלו, השיח בין צעירים לזקני הקהילה, והפיוטים המסורתיים שהועברו בעל־פה – כל אלה הפכו את סעודת הנישואין ליותר מארוחה – היא הייתה טקס חינוכי, דתי, תרבותי וקהילתי כאחד. זו לא הייתה רק התחלה של בית חדש, אלא המשך של שרשרת זהותית עמוקה, המייחדת את נישואין בביתא ישראל גם בימינו.

💡 משמעות רוחנית – הזוגיות כגשר בין אדם, קהילה ואלוהיו

מעבר לכל סממן חיצוני, נישואין בביתא ישראל שיקפו השקפה רוחנית עמוקה, שנגעה בשורשי הזהות היהודית והקהילתית כאחד. בעיני הקהילה, החתונה לא הייתה רק איחוד בין גבר לאישה – אלא ברית קדושה בין נשמות, הנתמכת ונושאת משמעות דתית, מוסרית וחברתית. זו לא הייתה פעולה פרטית, אלא מעשה של שייכות – לתורה, למסורת, לעם.

💠 טהרה

ראשית הכול – טהרה. החתן והכלה לא ניגשו לטקס הקידושין בלי לעבור תהליך של ניקיון גופני, טהרה רוחנית והכנה נפשית. הכלה נהגה לטבול במעיין צלול בבוקר היום, כסמל להיטהרות מכל מה שהיה – ולהתחדשות לקראת חיי זוגיות. גם החתן, במקרים רבים, היה טובל בעצמו. הטהרה לא הייתה רק טכנית – אלא רוחנית ועמוקה. נאמר כי מי שנכנס לחיי הנישואין מתוך טהרה, מכניס את השכינה לתוך ביתו.

🫱 שיתוף קהילתי

אחד העקרונות החשובים בטקסי נישואין בביתא ישראל היה הממד הקהילתי. כל חברי הכפר – ללא יוצא מן הכלל – הוזמנו לא רק להשתתף, אלא גם לתרום, להכין, לשיר, ולברך. נישואין לא היו עניין של שתי משפחות בלבד – אלא שמחה של הציבור כולו. נשים בישלו יחד, גברים טיפלו בהקמת אוהלים, צעירים קישטו את הבית, והזקנים חלקו דברי תורה. ברכת ההורים לא הייתה שייכת רק לאב ואם – אלא נאמרה לעיתים גם על ידי הקסים, הדודים או זקני הכפר, בשם כולם.

✨ חיים פשוטים אך עמוקים

עיקרה של מסורת הנישואין בביתא ישראל הייתה בצניעות. לא היה נהוג להשקיע ברכבים, תלבושות ראוותניות, אולמות פאר או תכשיטים מבריקים. תחת זאת, הושם דגש על המשמעות, על הכוונה, על הברכה. חתונה טובה הייתה חתונה שבה ניכרה אהבת אמת בין בני הזוג, קיום ההלכה, ושמחה טהורה שפשטה בכל מקום. דווקא בפשטות הזו – בלבוש הלבן, באוכל הביתי, בשירה מהלב – הורגשה נוכחות שכינה.

החתונה הייתה עבור רבים לא רק התחלה של חיים חדשים – אלא חיזוק לתודעה היהודית של הקהילה כולה. דור צעיר המשיך את דרכו – לא מתוך כפייה אלא מתוך חיבור פנימי.

לסיכום, נישואין בביתא ישראל לא היו מעמד טכני – אלא רגע של קדושה חיה, של חיבור בין עבר לעתיד, של זיכרון ושל תקווה. זהו ביטוי נדיר למסורת יהודית חיה, שמצליחה לשלב עומק, אחדות ופשטות באותה נשימה.

🇮🇱 נישואין כיום – שילוב מסורות בזהות יהודית-אתיופית

בעידן המודרני, ניכרת מגמה של מיזוג בין מסורת עתיקה לבין פרקטיקות עכשוויות – אך הליבה הרוחנית והקהילתית נשמרת. עבור רבים מיוצאי אתיופיה בישראל, נישואין בביתא ישראל אינם רק נוסטלגיה – אלא זהות חיה, שמקבלת ביטוי מחודש בכל חתונה. הזוגות, לעיתים קרובות, מקיימים טקסים כפולים: מצד אחד – חופה על פי ההלכה המקובלת בישראל, עם כתובה מסורתית ורב מוסמך. ומצד שני – חלקים מהטקסים האותנטיים של אבותיהם.

במקום חופה מפוארת באולם, יש הבוחרים לערוך הכנסת הכלה לבית החתן – כפי שנהגו באתיופיה – בליווי תהלוכה של נשים קרובות, שירי נשים קדומים, תפילות וברכות. טקס זה מבטא את העברת הכלה מקדושת נעוריה אל קדושת הבית החדש – תוך שמירה על תום, צניעות והתרגשות קהילתית.

🍽️ הסעודה עצמה מקבלת נופך מסורתי: במקום תפריט גנרי, בני הקהילה מגישים מאכלים המזוהים עם נישואין בביתא ישראל – אינג’רה טרייה, דאבו עגול, תבשילי ווט (חריפים ועמוקים בטעמם), בשר קצוץ (קיטפו) ותה חם עם נענע או הל.

👗 גם הלבוש נשמר לעיתים רבות: הכלה תלבש לבן מסורתי, עם בדים רקומים ביד, והחתן יופיע בלבוש לבן-בהיר הדומה לגלימה מקומית. חלק מהנשים המבוגרות אף עונדות תכשיטים מסורתיים מאתיופיה, כאות כבוד ליום החתונה.

📿 חלק מהמשפחות מזמינות גם קסים – חכמי הדת מביתא ישראל – שיברכו את בני הזוג בשפה הגֶעז, יקראו פסוקים מתוך האורית (התורה), וישלבו פיוטים מסורתיים עתיקים. בכך, מוענקת תחושת עומק, שורשיות וחיבור לדורות שקדמו – תוך כדי קיום ההלכה היהודית המודרנית במדינת ישראל.

החתונות הללו יוצרות מיזוג מרגש של ישן וחדש, של שורש וענף. הן משמרות בגאון את ערכי נישואין בביתא ישראל – טהרה, קדושה, שותפות קהילתית, אהבה ומסורת – אך גם נותנות ביטוי לרצון של הדור הצעיר להיות חלק מהחברה הכללית, מבלי לאבד את זהותו.

🎊 מעבר מהפרטי אל הציבורי – החתונה כחלק ממחזור החיים והקהילה

בקרב קהילת ביתא ישראל, החתונה אינה נתפסת רק כאירוע פרטי של בני זוג – אלא כחוליה משמעותית בתוך רצף של מעגלי קדושה, זמן ומסורת. מעבר לחיים האישיים, הזוג הופך לחלק בלתי נפרד ממרקם הקהילה: שומרי מצוותיה, נושאי תרבותה, ובונים עתידה. כל שמחה פרטית – מתורגמת לשמחה ציבורית, וכל אירוע של אחד – נחוג על ידי כולם.

במובן זה, נישואין בביתא ישראל משתלבים בתוך מסלול רחב יותר של התחדשות רוחנית: מהברית, דרך גיל ההתבגרות, ועד החתונה והולדת ילדים. כל שלב בחיים נקשר לטקסים, תפילות ומועדים – והקשר אל ארץ ישראל, ירושלים והתורה נוכח לכל אורך הדרך.

אחת הדוגמאות המרשימות לכך היא חג ייחודי שבו בני הקהילה מביעים את כיסופיהם לציון ואת מחויבותם לחידוש הברית עם העם והמסורת – 🎉 חג הסיגד – חג ההתחדשות של יהדות אתיופיה ⛰️📜.

בחג זה, כמו בחתונה, מתקיימים צום, תפילות, קריאה מהאורית, טהרה והתקהלות – אך לא בין שניים, אלא של כל העם. הוא מבטא את אותה מגמה שראינו גם בנישואין: שילוב של גוף ונפש, של מסורת מקראית עם מסירות קהילתית, של געגוע קדום עם קיום עכשווי.

📚 יהדות אתיופיה – רקע היסטורי והבנה תרבותית

יהדות אתיופיה — הידועה גם בשם ביתא ישראל — מייצגת קהילה יהודית עתיקה, עצמאית וייחודית, שהתפתחה באזורים הצפון־מערביים של אתיופיה (בייחוד במחוזות גונדר ותיגראי), הרחק מהשפעות המרכזים הרבניים של בבל, ספרד ואירופה. על פי המסורת הפנימית של הקהילה, שורשיה נטועים בתקופת בית ראשון, ויש המייחסים אותה לצאצאי הקשר בין שלמה המלך למלכת שבא, או לשבט דן — אחד מעשרת השבטים האבודים. ההיסטוריה העשירה הזאת לא הייתה רק פולקלור – אלא יסוד זהותי, אשר הכתיב דפוסי חיים רוחניים עמוקים, מוסריים וקהילתיים.

במשך דורות רבים שמרו בני ביתא ישראל בקנאות על התורה שבכתב, כאשר ההלכה המעשית שאובה הייתה מן האורית (כך כינו את התורה), ונמסרה מדור לדור על ידי הקסים – חכמי הדת, שפעלו בתפקיד כפול של כהן, מורה רוחני ומנהיג קהילתי. הלכות שבת, טהרה, נידה, שחיטה, ברכות ונדרים התקיימו באופן שונה אך מחמיר, ולעיתים אף מזכיר את ימי המקרא. בכל בית יהודי הייתה גישה לטקסטים מסורתיים, חלקם בכתב געז, ונהגו לקרוא בהם בפרקי השבוע ובחגים.

בתוך מסגרת ההלכה הזו, תפס מוסד הנישואין מקום מרכזי וקדוש. נישואין בביתא ישראל לא נתפסו כעניין חברתי בלבד, אלא כברית קדושה שנכרתת בין שתי נשמות – אקט של טהרה, קהילה ואחריות רוחנית. לא ניתן להבין את עולמה של הקהילה מבלי להתייחס למשמעותם של הנישואין בעולמה התרבותי. הנישואין לא שימשו רק לבניית משפחה, אלא גם לאחדות השבטית, לשימור הטהרה הגזעית־דתית, ולחיבור עמוק בין דורות — סבים, הורים, ילדים ונכדים.

כל טקס נישואין לווה בהכנה מוקדמת שכללה טהרה, לימוד, בדיקת שורשים משפחתיים, הסכמה קהילתית וברכה של הקסים. ההשפעות האפריקאיות המקומיות שולבו עם מסורת תנ"כית־יהודית טהורה, ויצרו סינתזה מרגשת של יהדות חיה שלא נגעה בידי גלויות אחרות. את בני הזוג ליווה השבט כולו – ההורים דאגו להסכמות, המשפחות איחדו נכסים, והקהילה הייתה ערבה לכך שהזוג יתחיל את דרכו ברגל ימין, מתוך ברכה ושמירה על עקרונות התורה.

בפועל, נישואין בביתא ישראל הוגדרו כסמל לחיים מתוקנים – המבוססים על טהרה מינית, נאמנות הדדית, עזרה בתוך המשפחה ושמירה על הלכות טהרה גם לאחר החתונה. הכלה, לפני חופתה, הייתה טובלת במים זכים ולעיתים אף צמה כהכנה רוחנית. החתן היה מתפלל ונפגש עם הקס, והסעודה הייתה מלווה בפיוטים, קריאה מהאורית ושירה עתיקה בשפת געז. הדגש על הצניעות, על איחוד הנשמות ועל השתייכות לקהילה הדוקה – היה ניכר בכל שלב בטקס.

בעולם שבו קהילות רבות עברו תהליכי חילון או ניתוק מהמקורות, בני ביתא ישראל הצליחו – בדרכם הייחודית – לשמר את ערך הנישואין במלוא עוצמתו. גם כיום, רבים מבני הקהילה שואפים להינשא בטקסים שמשלבים את העבר עם ההווה – חופה לצד הכנסת הכלה לבית החתן, רב לצד קס, כתובה לצד ברכה מסורתית באמהרית – כל אלה מבטאים את הרצון להמשיך את הדרך של הדורות הקודמים, ולהעמיק את מושגי הזוגיות, האמונה והכבוד ההדדי.

באופן הזה, נישואין בביתא ישראל אינם רק סיפור תרבותי – אלא יסוד חיוני בהבנת זהותה של אחת הקהילות המיוחדות ביותר בעם היהודי.

🗓️ אורחות חיים וחגים

הקהילה השתמשה בלוח שנה ייחודי (מחזור חמש בשבועות), שמחולק גם בשבתות מיוחדות אשר לוותה בתפילות והבדלות קהילתיות . חגים כמו פסח, שבועות וסוכות נחגגו באופן עצמאי, בהתאם למסורת מקומית שהתפתחה בד בבד עם השפעות תרבותיות אתיופיות. הטקסים כללו צום, תפילות, סיום הצום בארוחות ברכת המזון ואינטראקציה דתית-קהילתית בולטת.

🛖 ארגון קהילתי – כוהנים וזקני הקהילה

בין הדמויות המרכזיות בעדה היו הקסים – מנחה רוחני דמותו נחשבה כמרכז חיוני בחיי הדת והקהילה . הם ניהלו שחיטה על פי הלכה, הדריכו טקסים כמו נישואין, בריתות והבדלות, וכך גם העבירו הלכה בעל פה – ממש כמו בבית־מדרש נייד.

🚀 עליית ביתא ישראל לישראל והקליטה בחברה הישראלית

בשנים 1984–1991, באמצעות מבצעי המסתורין משה וסולומן, עלו מאות אלפי בני ביתא ישראל לארץ, הרבה מהם לאחר מסעות קשים בסודן Daat. על פי הלמ"ס, מחצית מתושבי העדה כיום הם גולים ילידי אתיופיה והשאר נולדו בישראל .

קהילה זו מונה כיום בישראל כ־155–160 אלף נפש, מהווים כ‑1.7%–2% מאוכלוסיית המדינה Wikipedia. רובם מתגוררים באשכול יישובים בפריפריה (נתיבות, רמלה, בית שמש וקריית גת), אך חלקם מצוי גם במרכז הארץ.

🏫 שימור תרבותי וקולינרי בישראל

מאז העלייה, מתנהלים מאמצים מסיבים לשמר את מאכלי חג יהדות אתיופיה ואת המנהגים העתיקים: מרכזים למורשת, מוזיאונים, סדנאות בישול ואירועים חברתיים חלקם בשיתוף עם הרשויות המקומיות . המוגע של האינג’רה, תבשילי ווט, דאבו וטרדות של הכנתם באים לידי ביטוי לא רק בבתים, אלא גם באירועים ציבוריים כמו פסטיבלים ואתרי מורשת.

💍 טקסי נישואין ושמחות נישואין בביתא ישראל

כפי שראינו, עליית העדה לא גרעה מחשיבותם של נישואין בביתא ישראל. גם בטקסים בני העשור ה־21, קיימת הקפדה על טקסים כמו הכנסת הכלה לבית החתן, סעודות שבות שטעמן מזכיר את סעודות העדה באתיופיה, לבוש לבן וטקסי טהרה לפני החופה. יש מי שמזמין קסים שיברכו ברוח המסורת העתיקה .

📖 אתגרים והזדמנויות תרבותיות

הקליטה בישראל הציבה אתגרים רבים: שפה, מערכת חינוך, הזדהות ועלייה במעמד הסוציו-כלכלי . חלק מהצעירים בחרו לאמץ זהות ישראלית כללית, וחלקם נוסו להתמודד עם קושי בהכרת פרטיהם היהודיים אצל מוסדות רשמיים . יחד עם זאת, העדה שומרת על קול תרבותי מובהק שהיא מבקשת לקדם – באמצעות סדרי שבת, טקסים משפחתיים, מתכונים מסורתיים ופסטיבלים תקופתיים.

🌄 המשך המסורת – יום המשך

בשנים האחרונות, נעשים מאמצים לשמור על שפת העדה, מנהגיה העתיקים וחיבורו אל אתריה באתיופיה – כמו קברי קדושים, אתרי טבילה במעיינות, עצי האם, ומבנים של בתי תפילה. פרויקטים דיגיטליים אף מציגים פנינים עתיקות של פיוטים ומסורות, שהוקלטו לפני העלייה – והם זמינים לצפייה ברשת .

📚 להעמקה נוספת

למי שמעוניין בעיון מעמיק על ההיסטוריה, המסורת, האתגרים והתרבות של יהדות אתיופיה בכלל ו־ביתא ישראל בפרט – מומלץ לעיין בערך המקיף בוויקיפדיה:

👉 יהדות אתיופיה – ויקיפדיה Wikipedia+1Wikipedia+1

📌 לסיכום:

• יהדות אתיופיה (ביתא ישראל) היא קהילה עתיקה ועצמאית שנשמרה במקורה במשך מאות–אלפי שנים.
• העלייה לארץ הייתה גדולה, מהירה ובעייתית, אך התאקלמות וניסיונות שימור המסורת נמשכים.
• נישואין בביתא ישראל, כמו סעודות, נישואין, ניחוחות, טהרה ולבוש, מהווים ביטוי לכך שמסורת לא מתה – אלא מתחדשת.
• הקהילה ניצבת בשלב של האתגר: לשמר את זהותה גם בתוך התשתית המודרנית של מדינת ישראל.