יהדות עדן – מנהג ברכת הלחם לאור הלבנה

✡ רקע היסטורי יהדות עדן

יהדות עדן, אחת הקהילות הייחודיות והפחות מוכרות בנוף היהודי המסורתי, פרחה בעיר הנמל עדן שבדרום תימן – עיר אשר שימשה במשך מאות שנים כנקודת מעבר אסטרטגית בין מזרח למערב. בשל מיקומה הגיאוגרפי המיוחד, פתחה עדן שער לקשרים בינלאומיים, למסחר, ולמפגש עם תרבויות שונות, ובתוך כך גם יהדות עדן עצמה קיבלה אופי ייחודי ובלתי שגרתי.

בשונה מקהילות יהודיות אחרות בתימן – שנטו לשמר מסורת אחידה ונוקשה – יהדות עדן הצליחה לפתח לעצמה זהות יהודית מקומית, שהתאפיינה באיזון עדין בין מסורת תורנית עמוקה לבין פתיחות מתונה להשפעות חיצוניות. בני יהדות עדן הקפידו על דקדוקי הלכה מדוקדקים, תוך שהם שומרים על נוסחים עתיקים, פיוטים ייחודיים בשפה הערבית־יהודית ופרקטיקות שלא היו מוכרות בשום מקום אחר בעולם היהודי.

קהילה זו הצטיינה גם בקשר חזק במיוחד למוזיקה ולשירה – פיוטים שנכתבו במיוחד עבור השבת, חגים, ומועדים מיוחדים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהוויית הבית והקהילה. אחד ההיבטים המיוחדים ביותר של יהדות עדן היה יכולתה לשלב בין יסודות יהודיים קלאסיים לבין סמלים מקומיים מהטבע – השמש, הירח, הרוח והים – בתוך התפילה והפיוט.

אף שמדובר בקהילה קטנה יחסית מבחינה מספרית, תרומתה של יהדות עדן למסורת היהודית רחבה מאוד. עם העלייה ההמונית לישראל במחצית המאה ה־20, השתמרו רבים מהמנהגים המיוחדים שלה, כולל פיוטים, לחנים, ומנהגי שבת יוצאי דופן – כמו ברכת הלחם באור הלבנה בשבת ראש חודש – אשר ממשיכים לעורר עניין ולימוד עד היום. בכך, יהדות עדן מהווה דוגמה מובהקת לכוחה של קהילה קטנה, המרוחקת ממרכזי תורה, לשמר זהות יהודית עמוקה ורב־ממדית.

🌕 המנהג: קידוש הלחם באור הלבנה בשבת ראש חודש

אחד המנהגים הייחודיים והמרגשים ביותר שהיו נהוגים בקרב יהדות עדן הוא טקס קידוש הלחם תחת אור הלבנה – כאשר שבת חלה בראש חודש. בעיניי בני הקהילה, מדובר היה ברגע נדיר של סינכרון רוחני בין שמיים וארץ, בין זמן השבת הקדוש לבין התחדשות הלבנה – המסמלת התחדשות ותקווה. את הרגע הזה ידעו בני יהדות עדן להפוך לטקס קהילתי, פיוטי, מלא הוד וקדושה.

לפי המסורת, לאחר סיום סעודת ליל שבת, היו יוצאים הגברים והנערים אל חצר הבית או הגג – מקום בו ניתן לראות את הירח בבירור. הם נשאו עמם כיכר לחם עגולה או חלת שבת מסורתית, שהוכנה מבעוד מועד בצורת סהר או עיגול, כסמל למחזוריות הזמן ולתנועת הירח. באור הכסוף של הלבנה, היו מניחים את הלחם על מגש או מטפחת לבנה, ומקיפים אותו בטבעת שקטה של משתתפים.

ברגע זה, בלחישה ובכוונה גדולה, היו אומרים כולם יחדיו:
"כשם שהלבנה מתחדשת – כך תתחדש פרנסתנו ושלום ביתנו."
זו לא הייתה סתם אמירה – אלא ביטוי לתפילה פנימית עמוקה, בה נשזרה האמונה בכך שגם אחרי החשכה והחסרון – תבוא ברכה, אור וצמיחה.

לאחר הברכה, היו חותכים מהלחם ומחלקים לכל הנוכחים, תוך כדי שירת פיוט מקומי בשפה הערבית־יהודית, שנכתב במיוחד למעמד זה. הלחן היה איטי, נוגה, ומלא בתפילה שקטה אל הבורא – שישלח שבוע של שלווה, שפע, ואור פנימי, בדיוק כפי שאור הלבנה מאיר את החושך.

המקור הרעיוני של המנהג שזור בהבנתם הרוחנית של בני יהדות עדן את המשמעות הסמלית של הירח והלחם. הלחם – כביטוי לצרכים הגשמיים של האדם, והלבנה – כסמל לעולמות הרוחניים, השקטים והמתחדשים תמיד. המפגש בין שניהם, בשבת ובראש חודש, היווה עבורם הזדמנות נדירה לאחד בין שני העולמות, ולבקש על שניהם כאחד: גוף ונפש, בריאות ושלום, פרנסה ורוחניות.

מנהג זה אינו מוכר ברוב קהילות ישראל, וייחודו מעיד על היצירתיות, העדינות והעומק של יהדות עדן. הקהילה הצליחה להפוך את חוויית השבת לא רק לשמירה הלכתית – אלא לחגיגה של סימבוליות, רגש ומשמעות. זו דוגמה נפלאה לכך שגם קהילה קטנה יחסית, במרחק מהמרכזים הגדולים, הצליחה לעצב מסורת אותנטית, מחוברת לטבע, למועדי השנה, וללב האדם.

🍞 עיצוב הלחם לשבת – צורת סהר או ספינה

בקרב יהדות עדן, הלחם לשבת לא שימש רק כמזון – אלא הפך לסמל עשיר במשמעות. החלות שהוכנו לקראת השבת עוצבו בקפידה רבה, ולא הייתה זו צורה אקראית – אלא ביטוי לרוח הקהילה, לתפיסת העולם ולערכי השבת. הנשים היו משקיעות מאמץ ואהבה באפיית חלות בצורת סהר ירח או ספינה, שני סמלים שטעונים במשמעות עמוקה בעולם הרוחני של יהדות עדן.

צורת הסהר שיקפה את מחזוריות הזמן והאמונה בהתחדשות. כשם שהלבנה מתמלאת ומתמעטת, כך גם חיי האדם מלאים עליות וירידות – אך תמיד יש מקום לתקווה, לאור חדש ולברכה. עיצוב הלחם כסהר התאים גם למנהג המיוחד של ברכת הלחם לאור הלבנה בשבת ראש חודש, שהיה נהוג בעדן. כך נוצר קשר הדוק בין מראה הלחם לבין הזמן הקדוש שבו נאפה ונאכל.

צורת הספינה ביטאה רעיון נוסף – את המסע. עבור יהדות עדן, שחיה בעיר נמל חשובה ובסביבה מלאה ספינות ומלחים, הספינה הפכה לסמל של הגלות והגאולה, של הדרך הארוכה שעבר העם היהודי, ושל ההשגחה העליונה המוליכה את עמו בין גלי החיים. שבת הייתה עבורם נמל מבטחים – מקום של שלווה לאחר סערות השבוע. לכן, עיצוב הלחם בצורת אוניית מפרש, הייתה אמירה פיוטית – שהשבת היא העוגן של הנשמה.

מעבר לצורות, היה דגש גם על קישוט הלחם. המאפים כוסו בזרעי שומשום או גרגירי אניס, שנחשבו בתרבות המקומית לתבלינים מבורכים. הריח שנפלט מהמאפים בתנור, עם השילוב של חמאה ושומשום, הפך את הבית כולו למוקד של התרגשות – והילדים המתינו בציפייה לחלות המעוטרות שיגיעו לשולחן השבת.

הקפדה זו על הצורה, הריח והסמליות של הלחם משקפת את העדינות הרוחנית של יהדות עדן. עבור בני הקהילה, כל פרט – אפילו בלחם – היה חלק מתפיסת עולם של קדושה, משמעות ואהבה למסורת. לא הייתה הפרדה בין המאכל לבין האמונה – אלא חיבור שלם, חי ונושם, בין מטבח למסורת, בין חומר לרוח, בין צורה לפנימיות.

כך, כל חלה לשבת הפכה לא רק למאפה – אלא ליצירת אמנות טעונה ברגש, רוחניות וזהות.

🕯 הדלקת נרות שבת – בנר שמן מפוסל

בקרב יהדות עדן, הדלקת נרות שבת לא הייתה פעולה טכנית בלבד – אלא טקס קדוש, נשי ומלא רגש, שעמד במרכז ההכנות הרוחניות לקראת כניסת השבת. הנשים, שעמדו בלב חיי המשפחה והמסורת, לקחו על עצמן את ההדלקה ברצינות עמוקה, ושילבו בה יצירתיות, מסורת וסמליות עתיקת יומין.

במקום להשתמש בנרות סטנדרטיים, כפי שנהוג ברוב הקהילות, נשים רבות מיהדות עדן הכינו נרות שבת בעצמן, לרוב משעוות דבורים טבעית שנאספה מהכפרים הסמוכים או נקנתה בשווקי עדן. את השעווה היו מחממות, יוצקות לתבניות מיוחדות, ולעיתים משקיעות בה צמחים ריחניים כמו ציפורן או עלי הדס – להעצמת התחושה החגיגית והרוחנית.

הייחוד הגדול היה בפתיל – לעיתים קרובות, הנשים בעדן היו מעצבות את הפתיל בצורת עיטור – לב, כוכב, או טיפה. מעבר ליופי האסתטי, לצורות אלו הייתה משמעות סמלית: הלב סימל את אהבת ה' והבית, הכוכב את אור השבת המאיר גם בלילות חשוכים, והטיפה את הדמעה של געגוע לירושלים. הדלקת הנר הייתה רגע של עומק – ולא רק של אור.

כאשר הייתה השעה מתקרבת לשקיעת החמה, והעיר עדן נצבעה באור אחרון, הנשים היו נעמדות מול הנר השבת הקטן – שנעשה באהבה ומסירות – ומברכות בקול רם את ברכת ההדלקה. בניגוד למנהג הנפוץ של הדלקה שקטה, יהדות עדן הקפידה על אמירה ברורה, מדויקת, ולעיתים מלווה גם בברכה אישית שהאישה הוסיפה מתוך ליבה – על הילדים, על שלום הבית, על פרנסה ברווח ועל גאולה קרובה.

מיד לאחר הברכה, נהגו רבות מהנשים לשיר פיוט קצר בשפה הערבית־יהודית המקומית – פיוט נשי מסורתי שהועבר מאם לבת, דור אחר דור. הפיוט כלל בקשות למנוחה, שמירה וביטחון, ולעיתים היה בנוי על חריזה פשוטה ונעימה, שהייתה מותאמת במיוחד ללחן רך ונוסטלגי. הפיוט שימש לא רק כזמר – אלא כמעין תפילה פואטית אישית, שהביעה את רגשות האישה מול כניסת השבת.

אצל יהדות עדן, רגע ההדלקה היה רגע של חיבור בין דורות – האמא הייתה מזמינה את הבנות הקטנות לעמוד לצידה, להקשיב, לשיר עמה, ולפעמים גם לעזור לה לגלגל את הפתיל או להכין את שמן הזית בתוך כלי הנר. כך, מעבר למצווה עצמה, נוצרה מסורת חינוכית וחווייתית עמוקה, שבה הילדות ספגו את ערכי השבת והאמהות העבירו את לפיד המסורת הלאה – תרתי משמע.

ההקפדה, היצירתיות והעומק הרוחני של הדלקת הנר אצל יהדות עדן מלמדים אותנו, שהשבת לא מתחילה רק במילים – אלא בכוונה, בתשומת לב ובאהבה לפרטים. כל נר, כל פתיל, וכל צורה – מספרים את סיפורן של נשים צדקניות, שבזכותן האור לא כבה – לא בגולה, ולא בלב.

🎶 פיוט ייחודי לשבת: "אדון הספינות והלבבות"

בקרב יהדות עדן, השבת לא הייתה רק זמן של מנוחה או קיום מצוות – אלא שער פיוטי דרכו נכנסו אל עולמה הרוחני העמוק של הקהילה. אחד הפיוטים הייחודיים ביותר שנשמרו במסורת המקומית היה "אדון הספינות והלבבות" – פיוט שנכתב בקהילה עצמה, ומכיל מטאפורה עשירה ומלאת עוצמה לחיים היהודיים בגולה.

הפיוט נולד מתוך מציאות ייחודית של יהדות עדן – קהילה השוכנת בעיר נמל דרומית, המוקפת ים ומסחר ימי, בה נופי הספינות, מפרשי האונייה וקול הגלים היו חלק בלתי נפרד מהיומיום. מתוך ההקשר הזה, נבנה דימוי מרכזי בפיוט: הקב"ה מוצג כרב חובל, המוליך את הספינה – היא נשמת האדם או עם ישראל כולו – בים החיים. הלבבות, במשמעותם הרגשית והרוחנית, מתוארים כנוסעים על הסיפון, הפונים בתפילה אל ההגה האלוהי שינחה אותם בבטחה אל החוף.

הפיוט נכתב בשפה עשירה, בנוסח עברי־עדני המשלב לשון קודש עם נגיעות מקומיות, וכולל ביטויים כמו "הים סוער אך אתה שוקט", או "רוחך תנשוב מעל מפרשי אמונתי". השורות הללו מעבירות תחושת תלות גמורה בה', אך גם שלווה פנימית עמוקה, הנובעת מהאמונה שהוא נוכח, מנווט, ורואה את הדרך – גם כשאנו לא.

לחן הפיוט, שעבר מדור לדור בלעדית בקהילת יהדות עדן, מאופיין בקצב איטי, מהורהר ועמוק. הוא מבוצע בשירת יחיד, לעיתים בליווי של מַשְׁלוּן עדני – כלי מיתר מקומי, או בקול רך ומרטיט של חזן מבוגר. במיוחד ברגעים של בין השמשות, כאשר השבת עומדת להיכנס, נהגו גברים ונערים לעמוד במעגל בחצרות הבתים, לשאת עיניים לשמיים, ולשיר את הפיוט בניגון מסורתי, שהכיל רטט של אמונה לצד נוסטלגיה וחיבור עמוק לאבותיהם.

"אדון הספינות והלבבות" לא היה רק שיר – הוא היה חוויה שלמה, ששילבה את יסודות קיומה של יהדות עדן: הים הפתוח כסמל לגורל, הלב כמקור הרגש היהודי, והא-ל ככוח מניע ששומר, מדריך ומחבק גם בלב הסערה. פיוט זה מהווה דוגמה מרהיבה כיצד פיוט עממי יכול לשלב מסורת, גיאוגרפיה, רגש ותיאולוגיה – בתוך שורות קצרות ונוגעות ללב.

המנגינה, המילים, והזיכרון של אותו פיוט – ממשיכים גם היום להדהד בקרב בני ובנות יהדות עדן, כסמל לאמונה שאינה תלויה במקום או בזמן, אלא נטועה בלב – כמו עוגן בתוך סערת הימים.

💬 מסר רוחני – שבת כסמל עמוק ביהדות עדן

בקרב יהדות עדן, לא הייתה השבת רק יום של מנוחה מהעבודה – אלא מרחב מקודש שבו התחולל מפגש חי ואמיתי בין החומר לרוח, בין גוף לנשמה, בין האדם לעולמו הפנימי. עבור בני קהילה זו, שבת לא הייתה רק קיום הלכתי, אלא מסע רגשי ורוחני, עטוף בסמליות, טבע, פיוטים, ומסורות עממיות שנגעו בלב.

אחד המסרים המרכזיים שעולים מהמסורת של יהדות עדן הוא תפיסת השבת כחג של סימנים – לא במובן של טקסים בלבד, אלא של סמלים חיים: הלבנה בשמיים כאות להתחדשות ולברכה, הלחם המעוצב כסהר או כספינה כסמל למחזוריות החיים והמסע של העם היהודי, הנר המפוסל בידיים אוהבות כסמל לאור פנימי, והפיוטים המושרים בקול רך – כנשמה המדברת. כל פרט בטקסי השבת העדניים נושא איתו רובד נוסף של משמעות – לא רק מה עושים, אלא למה עושים ואיך כל מעשה מחבר את האדם אל הרוח.

השבת ביהדות עדן הפכה לגשר – בין עולמות: בין הקדושה של השבת לשגרת החיים של ימות השבוע, בין הטבע לחוויה האנושית, בין הילדות לבגרות, ובין דורות עברו לדורות הבאים. האמא שהדליקה נר בעיטור לב, עשתה זאת בידיים שזכרו את אמה וסבתה. הילד ששר פיוט על הספינה – ראה בעיניו את קווי האופק של הנמל וחש בלבו את רעשי הסערה. כך, כל פרט – כל ריח של שומשום, כל קול של לחן, כל מבט בלבנה – הפך להיות כלי לבניית זהות.

מה שלימדה אותנו יהדות עדן הוא ששבת אינה מתמצה ברשימת משימות, אלא בהזמנה. הזמנה לעצור. להתבונן. להקשיב לטבע. להאיר את הבית באור פנימי – לא רק של נר, אלא של נשמה. להרגיש שהשבת אינה זמן "שנעצר" – אלא זמן שמאיר.

וכאשר אנו בוחנים את מסורת יהדות עדן, אנו מבינים גם עד כמה קהילה קטנה יכולה לחדש חידוש עמוק במסורת היהודית כולה: שבת אינה רק מה שהיה – אלא מה שאנחנו בוחרים שהיא תהיה. שבת שמחברת בין האדם לבין היקום שסביבו, שבת שמחברת בין מטבח לפיוט, בין כיכר הלחם לאור הירח, בין לבבות לספינות.

במובן זה, המסר הרוחני של יהדות עדן אינו רק זיכרון נוסטלגי – אלא קריאה מעוררת השראה גם לדורנו: לבנות שבת שיש בה רגש, משמעות, יופי, ודמיון. שבת שבה כל פרט – גם הפשוט ביותר – הוא שער לעולמות פנימיים עמוקים. שבת שבה אנו שרים עם ילדינו פיוטים של אמונה, מביטים לשמיים ומזכירים לעצמנו – שגם בלילה החשוך, הלבנה עוד זורחת. וגם בלב החיים – השבת עוד מהדהדת.

🪔 סיכום – יהדות עדן: אור קטן במקום רחוק

יהדות עדן, על אף גודלה המצומצם והמרחק מהמרכזים הגדולים של העם היהודי, היא דוגמה מופלאה לעוצמה של מסורת מקומית הנשמרת בקפדנות ובאהבה במשך דורות. קהילה זו, אשר התפתחה בליבה של עיר נמל דרומית רוויית השפעות חיצוניות ותרבות מסחר ימית, הצליחה לזקק לעצמה זהות יהודית אותנטית, עדינה ומיוחדת במינה. בעודם חיים בין מפרשיות, שווקים, סוחרים ורוחות מהים, בני יהדות עדן לא ויתרו על עקרונותיהם הדתיים, ובמקום זאת הפכו את התנאים הייחודיים של חייהם ליסוד בעיצוב רוחני חדש.

מהמנהג יוצא הדופן של קידוש הלחם באור הלבנה בשבת ראש חודש, דרך עיצוב חלות בצורת סהר וספינה, ועד פיוטים מקוריים כגון "אדון הספינות והלבבות", אנו למדים כיצד חיי הקהילה היו שזורים באורחים של משמעות, סמליות ותפילה. אין מדובר רק בקיום מצוות – אלא בעיצוב תרבות שלמה בה כל פרט, כל תנועה, וכל שיר – מבטאים חיבור עמוק בין האדם לבוראו.

הקפדתן של נשות הקהילה על הדלקת נרות שבת בצורה אומנותית, עם פתילים מעוצבים בעבודת יד, חושפת את הפן היצירתי והאסתטי של המסורת המקומית. זהו ביטוי לדרך בה יהדות עדן שילבה את הנשיות, הבית, הרגש והקדושה לחטיבה אחת. גם הלחנים המקומיים, השפה הערבית־היהודית, והתפילות האישיות שנאמרו בקול רם או בלחש – כולם שרטטו קו זהות עמוק ועשיר, שהיה מושרש במסורת אך פתוח למרחב.

אין ספק כי יהדות עדן מהווה נכס תרבותי ורוחני יקר בקרב עדות ישראל. דווקא קהילה זו, שחיה באי ודאות כלכלית ובסביבה מוסלמית מורכבת, הצליחה לפתח מערכת סמלית־פיוטית שבה השבת לא רק נשמרת – אלא נחווית כמרחב אלוהי מלא השראה, תקווה ואור.

בעידן בו רבים מבקשים לחזור אל השורשים, לגלות מחדש את הקסם שבשבת, ואת הערכים שמלווים את העם היהודי לאורך דורות, לימוד על יהדות עדן מעניק השראה מיוחדת. זוהי תזכורת לכך שאין צורך בכוח, גודל או עושר – כדי לבנות מורשת רוחנית מפוארת. כל שנדרש הוא לב פתוח, אהבה למסורת, ונכונות לראות את אור הירח, גם כשהוא חבוי מאחורי העננים.

לקריאה נוספת על ההיסטוריה של הקהילה, הרקע הגיאוגרפי של העיר עדן, והשפעות קולוניאליות על חיי היהודים שם, ניתן לעיין גם בערך המורחב בויקיפדיה:
יהדות עדן – ויקיפדיה

🕯 השמן, האור והקדושה – חוט מחבר בין קהילות רחוקות

אחד מהדברים המרתקים ביותר בלימוד מסורות השבת בעדות ישראל, הוא גילוי הקשרים העמוקים – ולעיתים המפתיעים – בין קהילות רחוקות זה מזה, שנדמה כאילו לא הייתה ביניהן כל תקשורת ישירה במשך מאות שנים, ובכל זאת פיתחו מנהגים דומים במהותם. כך, למשל, ניתן לראות זיקה רעיונית בין מנהגי השמן בעדן, לבין המנהג המיוחד של יהדות קוצ'ין שבהודו, בו התקיים טקס שמן הקוקוס בערב שבת – טקס שטען את ההדלקה במשמעות סמלית עמוקה, מעבר לצורך הטכני שבאור.

בעדן, לא הייתה הדלקת נרות שבת פעולה אגבית או שגרתית. השמן נבחר בקפידה, בדרך כלל שמן זית מקומי או שעוות דבורים טהורה, שלעיתים עורבבו בהם תמציות צמחים ריחניים – כמו עלי הלבנדר או גרגרי אניס. כל פתיל נוצק ביד, ולעיתים עוצב בצורת לב, עין טובה או כוכב – בהתאם לברכות המבוקשות באותו שבוע. הטקס כולו נוהל על ידי הנשים, שראו בו מעשה של שליחות ושל קדושה – כשבכל הדלקה הן מכוונות על שלומם של ילדיהן, הצלחת פרנסת הבית, והרמוניה בין בני הזוג. לעיתים, עוד בטרם הברכה, היו שרות בקול חרישי פיוט נשי מקומי, שנכתב והועבר מאם לבת – בשפה הערבית־יהודית, ורק בבתים של עדן.

מעניין לגלות, כי בקהילת קוצ'ין המרוחקת – שהייתה מבודדת גאוגרפית בתת היבשת ההודית – פותח מנהג כמעט זהה במהותו: גם שם נבחר שמן מיוחד – שמן קוקוס טהור – שנשמר במשך כל השבוע רק לצורך הדלקת נרות שבת, וכל טיפה ממנו לוותה בכוונה ובברכה. ההקפדה על טוהר החומר, כמו גם על אסתטיקה טקסית, משקפת עמדה זהה: שהאור של שבת אינו רק פיזי, אלא בעיקר רוחני – הוא בא לגרש את החושך, להאיר את הפנים, וליצור שלום בית פנימי, בדיוק כפי שהשבת עצמה מבקשת להשרות שלום בין האדם לבוראו, בין אדם לחברו, ובין האדם לעצמו.

הקבלות אלו בין יהדות עדן ליהדות קוצ'ין מלמדות על עומקם של שורשי העם היהודי – שכל עוד השבת היא במרכז, גם המרחקים הגאוגרפיים והתרבותיים מיטשטשים. האור שדולק בעדן – כמו זה שדלק בקוצ'ין – הוא אותו אור שבת שלימד אותנו רבי שמעון בר יוחאי: "שבת היא מקור הברכה".

חוט משותף זה, בין שימוש בשמן מן הטבע לבין יצירת אווירה רוחנית, עובר כחוט השני במסורת העולמית של עם ישראל. לא מדובר בפרקטיקה בלבד, אלא בתפיסה מהותית: שהאור – הוא לא רק אמצעי לראות, אלא גם סמל לברכת השכינה. כפי שביהדות קוצ'ין שמן הקוקוס נסחט ונשמר במיוחד לצורך הדלקת נרות שבת בליווי ברכות נרגשות, כך גם בעדן הקפידו על כל פרט – מהמיכל ועד הפתיל – כדי לרומם את החוויה לשיא של קדושה.

לקריאה על המסורת הזו בקהילת קוצ'ין שבהודו, ראו את המאמר:
יהדות קוצ'ין (הודו) – המנהג: טקס שמן הקוקוס בערב שבת